החוק השני של הרפואה החדשה
(התוכנית הביולוגית)

בעוד שהחוק הביולוגי הראשון של הרפואה החדשה עוסק בגורם של המחלה, הקונפליקט הביולוגי, ומסביר את הגורמים והתנאים להתרחשותו, החוק הביולוגי השני של הרפואה החדשה מתאר את התוכנית הביולוגית המיוחדת, המתחילה ברגע קרות הקונפליקט, ומסביר כיצד היא מביאה לתסמינים של מה שנקרא "מחלה".

תוכן עניינים

החוק השני:

כל תוכנית ביולוגית מיוחדת ובעלת משמעות (תב"מ, SBS)
מתנהלת בשני שלבים, ובלבד שנפתר הקונפליקט.

מצבי מערכת העצבים

נוֹרמוטוניה, סימפָּתיקוטו‏‎ניה ווָגוטוניה הם מונחים המתייחסים למצבה של מערכת העצבים האוטונומית השולטת בתפקודים בסיסיים כגון הזעה, נשימה, עיכול, הפרשה, התכווצות כלי הדם ודופק.

נורמוטוניה משמעה מקצב יום-לילה מאוזן שבו סימפטיקוטוניה קלה מתחלפת עם וגוטוניה קלה במהלך היממה. מהלך היום האורגניזם נמצא במצב סימפטיקוטוני נורמלי של יותר מתח (תגובה של סטרס לכיוון של "הילחם או ברח"), אשר מתחלפת במהלך השינה למצב וָגוטוני של מנוחה, עיכול ותיקון רקמות (ריפוי). באופן רגיל, במהלך הרגיל של נורמוטוניה, המצב הסימפטיקוטוני נמשך בערך מ-4 לפנות בוקר ועד 8 בערב, ואז משתנה לווגוטוניה במהלך הלילה.

החוק הביולוגי השני מלמד כי גם כל תוכנית ביולוגית מיוחדת מתנהלת בתבנית דו-שלבית כזו. ברפואה החדשה, השינוי במקצב הבסיסי הזה הוא קריטריון אבחוני חשוב לקביעה האם אדם נמצא בשלב הפעיל או בשלב התיקון (ריפוי) של התוכנית הביולוגית המיוחדת, המתחילה עם קרות הקונפליקט (DHS).

שלב פעיל

(בלעז: Conflict Active Phase או CA-Phase)

מקצב היום-לילה הרגיל הנ"ל נקטע מיידית עם קְרות ארוע הקונפליקט (DHS), ומערכת העצבים האוטונומית עוברת לסימפתיקוטוניה מתמשכת שהיא מצב מתמשך של מתח המביא לאי-שקט עצבי, פעימות לב מהירות, לחץ דם גבוה, עיכול איטי, השתנה תכופה ותיאבון ירוד. מכיוון שכלי הדם מכווצים עקב המתח, אחד הסימנים האופייניים לשלב הפעיל הוא ידיים קרות, הזעות קרות וצמרמורות. לכן אנו מכנים את השלב הפעיל של הקונפליקט גם השלב הקרהתוכנית הביולוגית המייוחדת רצה במקביל בכל שלושת הרמות.

הנפש (סייכי), המוח והאיבר המושפע בגוף הם שלוש רמות של אורגניזם מאוחד ושלם, העובדים תמיד בסינכרון מלא.

רמת הפסייכי

מרגע קרות הקונפליקט, הפסייכי נמצא במצב של חשיבה כפייתית והתמקדות המתמדת בנושא הקונפליקט, אשר מביאה להפרעות שינה המתאפיינות בהתעוררות מוקדמת מאוד (בדרך כלל בסביבות השעה 3 לפנות בוקר) וקושי לחזור להרדם. שעות הערות הנוספות וההתמקדות המוחלטת של האדם בקונפליקט שנחווה, מיועדות לסייע במציאת פתרון לקונפליקט בהקדם האפשרי.

רמת המוח

התוכנית הביולוגית המיוחדת מופעלת מיד עם  קרות הקונפליקט, ונשלטת בכל מהלכה מממסר המוח המתאים לקונפליקט המסויים, כמו גם לאיבר או לרקמה הנשלטים ממנו.

בשלב הפעיל של הקונפליקט, תצורת הטבעת (או טבעות) בעלות הגבול החד של מוקד האמר נותרת ללא שינוי

מוקד האמר במהלך השלב הפעיל
מקור: אתר learninggnm.com

רמת האיבר

יחד עם הרמות של הפסייכי והמוח, האיבר שנקשר לקונפליקט מגיב בשינויים פיזיים ברקמה או רקמות, המשרתים את המטרה הביולוגית: לשפר את תפקוד האיבר, כך שהפרט ימצא בעמדה טובה יותר להתמודד עם הקונפליקט.

להלן סקירה של תגובות רקמות בגוף, בשלבים השונים של התב”מ על פי חלק המוח השולט ברקמה.

תרשים שלבי התב"מ ותגובת רקמות הגוף על פי חלק המוח השולט ברקמה
תוספת רקמה (גידול)

אם נדרשת תוספת של רקמה כדי לעזור בפתרון הקונפליקט, יתחיל שגשוג של תאים ברקמת המטרה באיבר המתאים, שימשך לכל אורך השלב הפעיל של הקונפליקט. תגובה זו של שגשוג תאים מתרחשת בכל האיברים והרקמות הנשלטים על ידי גזע המוח והמוחון כגון הריאות, הכבד, הלבלב, המעי הגס, בלוטת התריס או  בלוטות החלב בשד. במונחים של התפתחות עוברית, מקור הרקמות הנ"ל הוא בשכבות הנבט אנדודרם או מזודרם הישן (ראו החוק הביולוגי השלישי).

אם הקונפליקטים ברקמות אלו נשארים פעילים לאורך זמן ממושך (בהעדר פתרון), שגשוג התאים המתמשך יוצר את מה שמכונה "גידול" או "סרטן". סרטן שמקורו ברקמת בלוטה כמו בלוטות החלב בשד וגידול בעל תכונה הפרשתית (ראו איברי תעלת העיכול) מאובחנים כאָדֶנוקרצינומה (אדנו=בלוטה בלעז). מאחר שהתאים הנוספים ("הסרטניים") מתרבים בהתאם לעוצמת הקונפליקט, הם עשויים להתרבות מהר מאוד אם הקונפליקט חזק, והם גם שונים גנטית, היסטולוגית ותפקודית מהתאים הרגילים של הרקמה. הרפואה המקובלת מתייחסת בטעות לחלוקה המהירה של התאים ואל השוני המבני שלהם כ"לא תקינים" וכ"תאים שצומחים ללא שליטה". אם קצב חלוקת התאים עולה מעבר לגבול מסוים, הגידול יאובחן כ"ממאיר" (הגדרה שאינה מחקרית, כי אם מבוססת על קונצנזוס אקדמי!).

תגליותיו של ד"ר האמר מפריכות פרדיגמה זו לחלוטין בכך שהן מוכיחות כי "מחלות" כגון סרטן אינן תקלות באורגניזם, כפי שמקובל להניח ברפואה הממוסדת, אלא הן תוצאה של תוכניות ביולוגיות מיוחדות של הטבע (תב"מ) שנועדו לתמוך בפרט בעת סכנה או מצוקה בלתי צפויה. המחקר שלו מספק את הראיות המדעיות לכך שתאים סרטניים הם למעשה תאים מתמחים המְתַגְבְּרִים באופן פעיל את התפקוד הרקמה, במטרה לסייע לאורגניזם במה שנתפס כמצב חירום ביולוגי. בסרטן  הריאות, למשל, התאים הנוספים משפרים את יכולת הריאות לקלוט חמצן בתגובה לקונפליקט פחד מוות, בסרטן המעי הגס הם מגבירים את ייצור מיצי העיכול כדי לסייע בעיכול בעת קונפליקט נתח/משהו שאינו ניתן לעיכול, בסרטן השד התאים הנוספים מאפשרים לנקבה לספק יותר חלב לצאצא נזקק, במקרה של קונפליקט דאגה בקן.

לאור חמשת החוקים הביולוגיים וההבנה החדשה של "מחלות", ההבחנה בין "ממאיר" ל"שפיר" הופכת לחסרת משמעות לחלוטין.

ד"ר המר: ברפואה החדשה אין ‘שפיר’ או ‘ממאיר’; בדיוק כמו שאין שפיר או ממאיר בביולוגיה".

הפחתת רקמה (כיב או נמק)

אם, מנגד, נדרשת הפחתה ברקמה כדי לסייע בפתרון הקונפליקט, האיבר או הרקמה מגיבים בהפחתת תאים (על ידי תהליכים היוצרים כיב או נמק). תגובה כזו מתרחשת בכל האיברים והרקמות הנשלטים מהמדולה של קליפת המוח ומקליפת המוח עצמה, כגון העצמות והמפרקים, השחלות, האשכים, העורקים הכליליים, הוורידים הכליליים, צוואר הרחם, הסמפונות, הגרון והעור העילי. במונחים של התפתחות עוברית, מקור הרקמות הנ"ל הוא משכבות הנבט מזודרם חדש (רקמת מזודרם הנשלטת מהמוח החדש) או אקטודרם (ראו החוק הביולוגי השלישי).

שינוי רמת תפקוד:

שרירי השלד, תאי אלפא ותאי בטא בלבלב, האוזן הפנימית (שבלול האוזן ואיבר שיווי המשקל), הרשתית והגוף הזגוגי בעיניים, ועצבי חוש הריח מגיבים לקונפליקט הרלוונטי על ידי הפחתה של תפקוד הרקמה. העצבים של מעטפת העצם והתלמוס מגיבים לקונפליקט בהגברת תפקוד הרקמה.

ברקמות אלו אין הפחתה או תוספת של תאים בשלב הפעיל.

קונפליקט תלוי

המושג "קונפליקט תלוי" מתייחס למצב שבו אדם נשאר לאורך זמן בשלב הפעיל של הקונפליקט משום שלא נמצא לו (עד כה) פתרון לקונפליקט.

השלב הפעיל נמשך זמן ארוך מבלי שנמצא פתרון לקונפליקט (השוו לתרשים התב"מ לעיל)

רבים מאיתנו חיים, אפילו במשך שנים,  עם "קונפליקטים תלויים" הגורמים רק למעט או אף ללא תסמינים כלל, זאת הן משום שתסמינים הם ממילא נדירים בשלב הקונפליקט הפעיל והן מפני שבמקרים רבים, הקונפליקט מאבד מעוצמתו במשך הזמן ונמשך על "אש נמוכה".

אם, מנגד, קונפליקט מתמשך זמן רב בעוצמה גבוהה, הוא מרוקן את גוף מאנרגיה, וביחד עם תיאבון ירוד ושינה מועטה, הדבר עלול להוביל להתדלדלות ומוות.

עם זאת, אנשים כמעט אף פעם לא מתים בגלל התאים המשגשגים או בגלל הגידול עצמו, שלרוב אין בו כדי להפריע לאיבר חיוני. אלו שלא מצליחים לעבור את השלב הפעיל מתים כתוצאה מאובדן אנרגיה, אובדן משקל ומסת גוף (ראו דלדול חלבונים), מחסור בשינה ומעל לכל, בגלל הפחד מ"המחלה", ובפרט הפחד מסרטן. עם תחזית רפואית שלילית ("נותרו לך שישה חודשים לחיות!"), עם הפחד מ"גרורות"  ("הסרטן שלך התפשט!"), ועם טיפולי כימותרפיה רעילים ביותר, הנוספים אל המצוקה הרגשית והנפשית, לחולי סרטן יש סיכוי קטן לשרוד את "הטיפול". שחוקים ומותשים, הם יורדים במשקל ונחלשים עד שבסופו של דבר הם מתים מתסמונת התדלדלות (כיחשון, cachexia).

"רוב חולי הסרטן מתים בגלל הכימותרפיה, שאינה מרפאת את סרטן השד, המעי הגס או הריאות. זה מתועד כבר למעלה מעשור ובכל זאת הרופאים עדיין משתמשים בכימותרפיה כדי להילחם בגידולים אלה. "

אלן לוין, MD, ריפוי הסרטן, 1990

ברפואה החדשה, אנו נוקטים בגישה הבאה: אם לא ניתן לפתור קונפליקט אינטנסיבי בהווה, המטרה תהיה להפחית את עוצמת הקונפליקט על ידי מציאת פתרונות חלקיים. שִנמוך הקונפליקט מאט את התרבות התאים באיבר המושפע ובכך מקטין את גודלו של הגידול שמתפתח בשלב הפעיל של הקונפליקט. אדם יכול לחיות עם קונפליקט-תלוי ועם גידול סרטני עד לגיל זקנה. אם האדם עדיין מפחד, ניתן במרבית המקרים לעשות ניתוח הסרה של הגידול למען תחושת בטחון.

שימו לב: בנסיבות מסוימות, חיוני שלא לפתור את הקונפליקט על מנת להימנע ממשבר ריפוי קשה ומסוכן. ידע ראוי של הרפואה החדשה חיוני כדי להעריך את המצב.

פתרון הקונפליקט

רגע פתרון הקונפליקט (בלעז קונפליקטוליזה – Conflictolysis – שפירושו "תמס/המסת קונפליקט". CL בתרשים התב”מ). ברגע הזה בו נמצא פתרון, הקונפליקט "נמס", נגמר ונגוז. זהו רגע מפתח המהווה נקודת המפנה במהלכה של כל תוכנית ביולוגית מיוחדת.

קונפליקטים נובעים תמיד מנסיבות חיים אמיתיות, הנגרמות, למשל, על ידי בעיות עם בן זוג (קונפליקט פרידה), מוות של אדם אהוב (קונפליקט אובדן), צרות בעבודה או בבית הספר (קונפליקט טריטוריאלי, קונפליקט ירידת ערך עצמי), קשיים כלכליים (קונפליקט רעב,  קונפליקט נתח), דאגות לגבי בן משפחה (קונפליקט דאגה בקן), או דאגות לגבי עצמך (קונפליקט קיומי, קונפליקט פחד מוות).

פתרון מעשי, ככל שמתאפשר, הוא הטוב ביותר, משום שהוא לרוב קבוע ובר קיימא. אובדן מקום עבודה, למשל, יכול להיפתר על ידי מציאת עבודה חדשה או אימוץ תחביב מספק; "כעס טריטוריאלי" מתמשך עם שכן יכול להיפתר על ידי מעבר דירה, וכדומה. קונפליקטים נפתרים לפעמים גם מעצמם, למשל, כאשר נסיבות החיים משתנות (עזיבת איזור מגורים, יציאה מהבית) או כאשר עניינים אחרים מקבלים עדיפות וחשיבות גבוהה יותר (זוגיות חדשה, הגעת ילדים). ברמה הרוחנית, קונפליקטים שאנו מתמודדים איתם מהוים הזדמנות לשקול מחדש את הגישה שלנו, להרפות מכעסים, לראות את המצב מזווית אחרת, לנסות לראות את התמונה הרחבה יותר, להבין את עמדתם של יתר המעורבים בסיטואציה, ולתרגל סליחה וחסד אוהב כמקור האמיתי לריפוי.

מנקודת מבט גבוהה יותר, הפיכת הרפואה החדשה לחלק מחיי היומיום שלנו תורמת רבות לצמיחה ולהתפתחות האישית שלנו. לא בכדי מכונה הרפואה החדשה la medicina sagrada (הרפואה הקדושה) בספרד ובאמריקה הלטינית.

ד"ר המר: " עלינו לפתור את הקונפליקטים שלנו בשני מישורים. ראשית  במציאות של חיינו, ואז גם במישור הרגשי".

לימוד הרפואה החדשה לא רק מאפשר לנו להיות מודעים לקונפליקטים האישיים שלנו כגורם למחלה, הוא גם מאפשר לנו לקבל בברכה – חופשיים מפחד – את תסמיני שלב התיקון והריפוי ואת כל מה שהתרגלנו עד כה לחשוב עליו כ"מחלה".

שלב התיקון

בהמשך לפתרון הקונפליקט מתחיל שלב התיקון (נקרא גם שלב הריפוי, ובלעז: PCL  post -conflictolysis) בו מתרפאים השינויים שקרו בשלב הפעיל בתהליכים של תיקון רקמה, המביאים לתסמינים השונים, אותם מזהה הרפואה המקובלת כ"מחלה".

מיד עם פתרון הקונפליקט, מערכת העצבים האוטונומית עוברת לווגטוניה מתמשכת המתבטאת כעייפות שיכולה להיות עמוקה וממושכת, אך גם עם תיאבון טוב. הצורך לנוח הרבה והרצון לאכול מספקים לאורגניזם את האנרגיה הדרושה לריפוי. אם שלב התיקון הוא אינטנסיבי, העייפות יכולה להיות כל כך קשה, עד כי בקושי יתאפשר לקום מהמיטה. הצורך בשינה חזק במיוחד במהלך היום (ברפואה המקובלת, עייפות מתמשכת מאובחנת כ"תסמונת העייפות הכרונית"). התסמינים הנלווים הם דופק איטי ולחץ דם נמוך. במהלך הוגוטוניה, כלי הדם מתרחבים ומביאים להתחממות הידיים ולעור חם. לכן אנו מכנים את שלב התיקון גם השלב החם. שלב התיקון מתנהל אף הוא במקביל בכל רמות האורגניזם, ויש לו כמה חלקים:

החלק הראשון של שלב התיקון

חלקו הראשון של שלב התיקון (Post Confloctolysis A או  PCL-A) מתאפיין בריבוי נוזלים, בצקות, נפיחויות ולעיתים דלקת וחום. שלב זה מיועד לתקן את הרקמה שנפגעה עקב הקונפליקט, בשלב הפעיל.

רמת הפסייכי

הפסייכי נמצאת במצב של הקלה עם הפסקת הסטרס של השלב הפעיל. ההקלה יכולה להיות עמוקה ואף להביא לתחושת אופוריה, ככל שהקונפליקט שנפתר היה עמוק ומשמעותי.

רמת האיבר

בשלב התיקון הרקמה שנפגעה משוקמת ותפקוד האיבר חוזר לנורמה. 

אם בשלב הפעיל התפתחו גידולים ברקמה, כגון  גידול בריאה, גידול במעי הגס, גידול בכבד,  גידול בערמונית או גידול בבלוטות החלב בשד, הם מפסיקים מידית לגדול, והתאים העודפים שאינם נדרשים עוד נֶמֶקים, מפורקים בסיוע של מיקרואורגניזמים (ראו החוק הביולוגי הרביעי) ומוסעים על מחוץ לגוף בסיוע של דלקת. התנהגות זו אופיינית בכל האיברים שהגיבו בשגשוג תאים בשלב הפעיל (איברים הנשלטים מגזע המוח ומהמוח הקטן בשכבות הנבט אנדודרם ומזודרם ישן – ראו  החוק הביולוגי השלישי).

בדומה, רקמות שהתגובה בהן בשלב הפעיל היתה דלדול תאים ונוצר בהן כיב או נמק, למשל, בצוואר הרחם, בשחלות, באשכים, בסמפונות, בצינורות החלב בשד או בצינורות המרה, משוקמות ומתאחות כעת על ידי שגשוג מהיר של תאים חדשים המאחים את הפצע (ברפואה המקובלת, תאי האיחוי המשגשגים נתפסים, בטעות, כ"תאים סרטניים"). תופעה זו חלה בכל האיברים והרקמות הנשלטים (מהמדולה של קליפת המוח ומקליפת המוח עצמה שכבות הנבט מזודרם חדש ואקטודרם).

ברקמות שהגיבו עם הפחתת תפקוד או הגברתו, התפקוד חוזר לנורמה בשלב התיקון.

בחלקו הראשון של שלב התיקון (PCL-A) מתרכזים נוזלים רבים באתר התיקון ונוצרת בצקת, שתפקידה להזין את האזור המחלים באותה עת  ולהגן עליו. הבצקת יכולה להביא לנפיחות במקום המתרפא. אם יש באותו זמן אצירת נוזלים בגוף (דבר שקורה בשלב פעיל של קונפליקט נטישה/קיום המתרחש במקביל- ראו הסינדרום) הנוזלים האצורים נוטים להתרכז בעיקר באזור בו מתקיים תיקון רקמה, דבר שתורם להגדלת הנפיחות. סימנים נוספים בשלב התיקון והריפוי הם חום, בגלל זרימת הדם המוגברת לרקמה המחלימה, דלקת והפרשות שונות (מוגלה, כיח) שתפקידן פינוי תוצרי הלוואי של תהליך התיקון (בעיקר בעת הסרת תאי גידולים) וגרד, האופייני כאשר רקמות אפיתל (כגון בעור או בנרתיק) עוברות איחוי. הזעות לילה הן תופעה אופיינית עקב המעורבות של פטריות וחיידקי שחפת בפירוק של גידולים (בשכבות הנבט אנדודרם ומזודרם חדש. ראו החוק השלישי). הנפיחות והדלקת יכולות להביא לכאב ניכר. חומרת תהליך הריפוי ותסמיניו נקבעת על פי עוצמת השלב הפעיל של הקונפליקט.  

הערה: סיבוכים בשלב זה, ככל שיש, אינם נובעים מחום גבוה, אלא דוקא עקב בצקת נרחבת במוח, שהיא חלק מתיקון הממסר המוחי.

התסמינים הללו של תהליך התיקון (מוגלה, דלקת, נפיחות, כאב) מוכרים לנו בהחלמה של כל פצע. ריפוי של סרטן (למעשה, פירוק טבעי של גידול תאים מהשלב הפעיל) עובד בדיוק אותו הדבר.

ריפוי בפנים כמוהו כריפוי בחוץ
מקור: אתר learninggnm.com

ד"ר המראם המתרפא מתוודע לעובדות כולן, הוא לא צריך עוד לחשוש מהתסמינים שלו – אשר עד כה גרמו בעיקר לפחד ופניקה – ויכול כעת לקבלם בדיוק כפי שהם, תסמיני שלב התיקון (הריפוי). ברוב המכריע של המקרים תחלוף ההתרחשות כולה  ללא  השלכות  משמעותיות.

רמת המוח

ההשפעה של ארוע הקונפליקט (DHS) במוח גורמת לנזק מסויים ברקמת המוח, באיזור של ממסר המוח הספציפי (זו כנראה הסיבה להיווצרות המופע של מוקד האמר במוח). כעת, במקביל לריפוי הנפש והאיבר, גם הנוירונים המושפעים עוברים תהליך של שיקום. כמו ברמת האיברים, במהלך החלק הראשון של שלב התיקון (PCL-A) נוזלים נמשכים לאזור המשוקם במוח ומביאים לבצקת מוחית, שתפקידה להזין את רקמת המוח ולהגן עליה במהלך התיקון. גם כאן, היקף הבצקת נקבע על פי עוצמת הקונפליקט שקדם לה, וגודלו של מוקד האמר שנוצר ברגע ארוע הקונפליקט.

במחצית הראשונה של שלב התיקון (PCL-A), הגבול החד של טבעות מוקד האמר (ראו השלב הפעיל של הקונפליקט) הולך ומטשטש עקב נוזלי הבצקת המציפים את הממסר במוח. מוקד האמר עצמו נראה עקב כך כהה יותר בסריקת ה-CT (כהה = איזור פחות דחוס) – זאת בניגוד למופע המוקד במהלך PCL-B.  אם יש אצירת מים עקב הסינדרום, הדבר מגדיל את הבצקת במידה ניכרת. ברפואה המקובלת, בצקת מוחית ההולכת וגדלה  במהלך הסינדרום עלולה להיות מאובחנת בטעות כ"גידול במוח".

סריקת CT זו מראה בצקת מוחית במרכז הבקרה של נאדיות הריאה הימנית בגזע המוח, שמעיד כי קונפליקט פחד המוות נפתר. במרבית המקרים,  קונפליקטים של פחד המוות נגרמים על ידי הלם הנגרם בעת אבחון של סרטן.

בצקת בשלב תיקון של נאדיות הריאה
מקור: אתר learninggnm.com

הנפיחות של בצקת המוח היא שגורמת לתסמיני ריפוי במוח כגון סחרחורות וכאבי ראש. כאבי ראש המתרחשים במהלך PCL-A מרגישם עמומים ויוצרים תחושת לחץ. כאבי ראש חדים ודוקרים, מאידך, מתרחשים לאחר משבר התיקון (במהלך החלק השני של שלב התיקוןPCL-B), שאז ניקוז הבצקת מהמוח מביא למתיחה מכנית של קרומי המוח המורגשת ככאב חד. מיגרנות מתחילות בחלקו הראשון של שלב התיקון והאינטנסיביות שלהן עולה במהלך משבר התיקון האפילפטואידי (מיגרנות נקראו בעבר, ובצדק, "אפילפסיה קטנה"). הן מערבות בעיקר את קליפת המוח החושית הקדם-מוטורית. קונפליקטים הקשורים למיגרנות הם, למשל, קונפליקטים של חוסר אונים, קונפליקטים של פחד חזיתי, קונפליקטים של פחד-בהלה, קונפליקטים של פחד טריטוריאלי, קונפליקטים של סירחון,  קונפליקטים של התנגדות או קונפליקטי נשיכה. מיגרנות הן קורות בדרך כלל בהמשך לשלב פעיל קצר אך אינטנסיבי. התקפי מיגרנה חוזרים ונשנים נגרמים עקב הישנות הקונפליקט (לדוגמה, "מיגרנות סוף שבוע" מופעלות על ידי "טריגר סוף שבוע", בעת יום המנוחה).

הערה: כדי להפחית בצקת לוחצת בראש,כדאי לשים חבילת קרח על הראש או להתקלח במקלחות קרות. בעת שכיבה, מומלץ למקם את הראש במנח מוגבה כדי לשחרר את הלחץ מהמוח. צריכת הנוזלים צריכה להיות מינימלית על מנת שלא להגדיל את הנפיחות. במצב זה יש להימנע משמש ישירה על הראש, מביקורים בסאונה ומאמבטיות חמות. שימו לב: כאבי ראש דוקרים אינם מגיבים לקירור הראש מכיוון שלאחר משבר התיקון אין עוד בצקת לוחצת במוח.

באופן רגיל, בצקת במוח אינה סיבה לדאגה. יחד עם זאת, נפיחות גדולה, הנגרמת בדרך כלל כתוצאה מאצירת נוזלים (הסינדרום) עלולה ליצור לחץ חזק עד כדי כך שאדם יכנס לתרדמת וימות. אותו סיכון קיים עם בצקות מוח מרובות הנגרמות עקב קונפליקט כללי או קונפליקטים מרובים, אשר משפיעים על איברים רבים באותו זמן ומתבטאים בממסרים מרובים במוח. מוות פתאומי של תינוקות ("מוות בעריסה") יכול להתרחש עקב נפיחויות גדולות במוח.

משבר התיקון

 משבר התיקון (בלעז Epileptoid Crysis) מתחיל בשיאו של שלב התיקון וחל בו זמנית בשלושת הרבדים. בתחילת המשבר, האורגניזם כולו יוצא מהמצב הווגוטוני והאדם נמצא לעת קצרה שוב במצב של סטרס (סימפתיקוטוניה), אשר דומה לשלב הפעיל של הקונפליקט. החזרה למצב של קונפליקט פעיל יוצרת אי שקט, בחילות, לחץ דם גבוה, דופק מואץ, הזעות קרות וצמרמורת. המטרה הביולוגית של הדחף הסימפטיקוטוני הזה היא לנקז את הבצקת שהתפתחה הן באיבר והן בממסר התואם במוח, במהלך החלק הראשון של התיקון – PCL-A; ניקוז הבצקת במוח חיוני במיוחד, מכיוון שהוא משחרר את הלחץ בתוך המוח. משבר התיקון מלווה בשלב השתנה מרובה, בו הגוף משחרר את הנוזלים העודפים. אם לא ניתן לנקז לחלוטין את הבצקת, בגלל הסינדרום (אצירת נוזלים) או בגלל הישנות הקונפליקט, הבצקת תישאר עד להשלמת התוכנית הביולוגית המיוחדת.

הסוג המדויק של משבר התיקון נקבע על פי אופי הקונפליקט, לפי האיבר המושפע ואיזה חלק של המוח מעורב. אם הבצקת המוחית נמצאת בקליפת המוח המוטורית או בקרבתה, משבר התיקון יהיה אפילפטי (ראו התקף אפילפטי) ויתבטא בעוויתות קצביות, התכווצויות שרירים או עוויתות; אם מושפעים החלקים הסנסוריים של קליפת המוח, התוצאה היא משבר דמוי-אפילפטי (אפילפטואידי)  שיביא לסחרחורות, הפרעות קצרות של ההכרה או, במקרה של קונפליקט אינטנסיבי, אובדן הכרה מלא (התעלפות או "התנתקות"), הנגרמות עקב ירידת רמת הסוכר בדם. משברי תיקון מסויימים  יכולים להיות מסוכנים, במיוחד כאשר השלב הפעיל של הקונפליקט היה ארוך ואינטנסיבי. כך קורה, למשל, במשברי תיקון המביאים להתקף לב או שבץ.

מלבד זאת, משבר התיקון מתרחש בדרך כלל בזמנים של מנוחה ורגיעה (סופי שבוע, חגים, חופשה), במהלך השינה או בשעות הבוקר המוקדמות, כאשר האורגניזם נמצא בווגוטוניה עמוקה. היקף משבר התיקון נקבע על פי עוצמת השלב הפעיל בקונפליקט. לפיכך, במרבית המקרים משבר התיקון הוא בלתי מזיק לחלוטין וניכר רק, למשל, כהתקפי שיעול, התעטשות, התקפי שלשוליםדימום מהאף, הצטננות (צמרמורות) התעוררות מחלום רע או עצבנות.

משבר התיקון הוא תהליך בקרה ביולוגי משמעותי לנרמול מערכות הגוף בשלב התיקון. לפיכך, ד"ר האמר ממליץ בחום שלא ליטול תרופות נוגדות עוויתות או תרופות הרגעה במהלכו, על מנת שלא להפריע להשלמת אירוע קריטי זה. תרופות הרגעה הניתנות בשלב זה עלולות לגרום לאדם להיכנס לתרדמת.

שימו לב: קונפליקטים חוזרים ונשנים במהלך משבר התיקון מחמירים את התסמינים! לכן יש חשיבות עליונה שלא לעסוק בניסיון לפתור קונפליקט במהלך שלב התיקון, שכן דבר זה הוא כמו "לדחוף אצבע לתוך הפצע", אם להשתמש במילותיו של ד"ר המר. "פתרון קונפליקטים" בזמן שאדם כבר נמצא בתהליך ריפוי – כפי שנהוג ב"טיפולים אלטרנטיביים" מסוימים – נושא את הסיכון לסיבוכים חמורים עבור המתרפא. הדבר נכון גם לגבי טיפולים פסיכולוגיים.

ד"ר המר: "הרופא צריך להבין את הנפש; הפסיכולוג צריך להבין ברפואה".

החלק השני של שלב התיקון (PCL-B)

לעבור את משבר התיקון זה כמו לעקוף את הפינה. כעת, האורגניזם נכנס לחלק השני של שלב התיקון (PCL-B), שהוא שלב ההצטלקות ובמהלכו נסגרים פצעים ונוצרות צלקות.

הצטלקות מתרחשת בעיקר באמצעות קולגן, המיוצר על ידי תאים מתמחים הנקראים פיברובלסטים. תאים אלו ממוקמים ברקמת החיבור סביב אזור התיקון. בסוף