(המיקרובים ותפקידם)
החוק הראשון מסביר את הקונפליקט, אשר מביא להפעלת תב"מ, עליו מרחיב החוק השני, בחוק השלישי מוסבר התפקיד של שכבות הנבט ושל המוח בשליטה על התנהלות התב”מ. החוק הרביעי של הרפואה החדשה עוסק בתפקידם (הטבעי והמציאותי) של מיקרובים ובאופן בו הם מסייעים לתיקון רקמות בשלב התיקון והריפוי, מסביר את הסיבה לתסמינים הנובעים מהפעילות שלהם ונוגע בשגיאות המובנות בפרדיגמה הרפואית ובבעיתיות של שימוש בתרופות לחיסול מיקרובים במהלך שלב זה.
תוכן עניינים
החוק הרביעי
המערכת האונטוגנית* של המיקרובים (פטריות וחיידקים) המתארת:
המיקרובים מתרבים על פי הוראת המוח. בשלב התיקון הם עוזרים בפירוק רקמה מיותרת או בשיקום רקמה ניזוקה, כתלות בשכבת הנבט בה הם פועלים.
ד"ר האמר: "מיקרובים אינם גורמים למחלות, אלא ממלאים תפקיד חיוני בשלב התיקון."
* אונטוגניה (ontogeny): שדה מחקר המתאר את מקורו של אורגניזם והתפתחותו עד לבגרות, או תיאור האורגניזם במהלך חיים שלם.
במשך 2.5 מיליארד השנים הראשונות, מיקרובים היו האורגניזמים היחידים שאיכלסו את הארץ. בהדרגה הם אכלסו צורות חיים אחרות שהתפתחו, כולל צמחים, בעלי חיים ובני אדם. ההערכה היא כי מספר התאים המיקרוביאליים השוכנים בגוף האדם (מה שמכונה "המיקרובִּיוֹם האנושי") עולה על מספרם של תאי הגוף ביחס של כמעט 4 ל- 1. לאור מערכת היחסים הסימביוטית שלהם עם האורגניזם האנושי ותפקידם החיוני בשמירה על רקמות הגוף, מיקרובים הפכו חיוניים להישרדותנו.
הערה: השליה המחברת בין העובר המתפתח לרחם אינה סטרילית, כפי שנהוג היה לחשוב עד לאחרונה, אלא מכילה אוסף עשיר של חיידקים. לפיכך, ברור כי חיידקים מסייעים בתהליכי התיקון כבר אצל העובר!
"במשך יותר ממאה שנה הניחו מדענים שתינוקות מגיעים לעולם ללא חיידקים, לאחר תשעה חודשים ברחם סטרילי. לא כך הוא. מחקרים חדשים מגלים: חיידקים מצויים בשליה, במי השפיר ובחבל הטבור, והופכים את הרחם למקום עתיר חיידקים". (Science News, 28-05-2014, (ראו גם "השליה מכילה מיקרובִּיום ייחודי", Science Transational Medicine, 21-05-2014). בנוסף מיקובקטריות כגון חיידקי שחפת מוצגים לתינוק דרך חלב האם.
התיאוריה כי "מחלות" מסוימות נגרמות על ידי "חיידקים פתוגניים" היא אחת הדוקטרינות העיקשות והשגויות ביותר של הרפואה המודרנית. תפיסה זו מיוחסת במידה רבה לעובדה כי חיידקים נמצאים באיבר ה"חולה". מכיוון שפעילותם של החיידקים מלווה בנפיחות, חום, דלקת, מוגלה, הפרשות וכאב, האמונה אומרת כי חיידקים הם הגורם למה שמכונה "מחלות זיהומיות". בדומה לרעיון ששגשוג "לא תקין" של תאים "סרטניים" מוביל להתפתחות של גידול "ממאיר", ההנחה המוטעית היא שמיקרובים המתרבים מעבר לטווחים הנורמליים שלהם גורמים ל"זיהומים" מדבקים (ראותיאוריית מערכת החיסון).
המיקרובים ותפקידם
החוק הביולוגי הרביעי מראה כי מה שנקרא "מחלות זיהומיות", מתרחש אך ורק בשלב השני של התוכנית הביולוגית המיוחדת (תב"מ), שבה האורגניזם נעזר במיקרובים כדי לפרק רקמה מיותרת (גידולים) ולייעל את התיקון. חיידקים דורשים סביבה חמה במהלך פעילותם, ומכאן, ההתפתחות של דלקת וחום. מיקרובים זקוקים גם לסביבה חומצית לפעול בה, וזו מסופקת בהתאם על ידי המצב הווגוטוני הדומיננטי בכל שלבי התיקון. מכך עולה כי מה שנקרא "זיהום" אינו נגרם, כפי שנהוג לחשוב, עקב חומציות לא מאוזנת ("תזונהלא נכונה") אלא על ידי המעברמשלב הפעיל של הקונפליקטלשלב התיקון והריפוי.
הערה: מיקרובים הם אנדמיים (מוגבלים לסביבה או איזור מסויים). הם חיים בהרמוניה עם כל האורגניזמים מהסביבה האקולוגית שבה הם התפתחו במשך מיליוני שנים. מגע עם חיידקים שהינם זרים לגוף האדם, למשל בנסיעה לחו"ל, אינו גורמת לכשעצמה ל"מחלה". עם זאת, במידה ו אדם אירופי, למשל, יחווה במקרה את שלב התיקון בהיותו באזורים הטרופיים, שם הוא יבוא במגע עם חיידקים מקומיים, אזי אלו ישמשו כעזר בתהליך התיקון. מאחר והגוף אינו רגיל למיקרואורגניזמים אקזוטיים אלה, התסמינים של תהליך התיקון יכולים להיות חמורים למדי.
תאי דם לבנים כמולויקוציטיםולימפוציטיםתומכים בעבודה המיקרוביאלית. הרפואה הקונבנציונלית, הנשלטת על ידי דימויים של לוחמה ביולוגית המשתוללת בתוך הגוף האנושי, מפרשת עלייה בספירת תאי הדם הלבנים (הנקראים בלוחמנות "תאי הרג") כ"תגובה חיסונית" שמטרתה "לתקוף" ו"להילחם בזיהום". לאור החוק הביולוגי הרביעי, המבנה האקדמי התיאורטי של "מערכת חיסון", הנתפסת כ"מערכת הגנה" מפני מיקרובים (ותאים סרטניים), הופך לחסר משמעות לחלוטין; למעשה, אפילו המונח "זיהום", הופך בעצמו למיושן. המצאת הרעיון של "מחלות אוטואימוניות", שבהן, לפי האמונה, מערכת החיסון "תוקפת את רקמת הגוף עצמו", מראה כיצד התרבות המדעית הרפואית יכולה להסתנוור ולהתעוור מהאמונות של עצמה.
מחלות אינן מדבקות!
בהתבסס על תבנית שני השלבים של כל תכנית ביולוגית מיוחדת (SBS – ראו החוק הביולוגי השני), "זיהומים" לא יכולים לעבור לאדם אחר מכיוון שהתסמינים (הפרשה, דלקת, חום) הם כבר תסמינים של ריפוי. יתר על כן, אירוע קונפליקט (DHS) המפעיל תב"מ הינו חווית קונפליקט אינדיבידואלית וסובייקטיבית ביותר. אם שני אנשים או יותר סובלים מאותם תסמינים, למשל,הצטננות,שלשוליםאושפעת בטן, משמעות הדבר היא שכולם נמצאים בשלב התיקון של אותו סוג קונפליקט (קונפליקט סירחון,קונפליקט נתח בלתי ניתן לעיכול,קונפליקט כעס טריטוריאלי), שהתרחשו במקום מסויים, נניח, בבית הספר, בבית או בעבודה. הסבירות שלכולם הייתה "מערכת חיסונית חלשה" בדיוק באותה תקופה היא נמוכה למדי.
הדבר נכון עוד יותר לגבי מגיפות, שהן תסמיני שלב תיקון המגיעים לאחר פתרון של קונפליקט ביולוגי באוכלוסיה גדולה. כך היה, למשל, עם מגפת הדבר השחור (1347-1351), עםהשפעת הספרדיתומגפתשחפת הריאותלאחר מלחמת העולם הראשונה, עם המגיפות השונות בגטאות במלחמת העולם השניה, שכולן הביאו לתמותה מוגברת באוכלוסייה מורעבת ומוחלשת בשלב התיקון, לאחר שהקונפליקט (קונפליקט התקפה,קונפליקטפחד טריטוריאלי,קונפליקט פחד מוות) נפתר. כיום, זעזועים קולקטיביים כאלה מתעוררים בקלות באמצעות דיווחים תקשורתיים מפחידים ומאיימים במדיה התקשורתית (איומי קריסה כלכלית, איומי מלחמה עולמית, איומים בפיגועי טרור, איומים של "וירוס קטלני"). התפרצותדלקת הריאותשמגיעה בעקבות איומים מפחידים כאלו, בכל שם שינתן לה (סארס, שפעת החזירים, קו-וויד וכן הלאה) היא בבחינת נבואה המגשימה את עצמה ותוצאה הגיונית למתח ולקונפליקטים הנגרמים בשל גלי איומים כאלו.
מחקר מנגנוני הדבקה של "השפעת הספרדית"
מחקרים הכוללים נסיונות להדבקה של בני אדם במחלות נחשבים כיום לא- אתיים ואינם מתקיימים בגלוי. אולם לפני כמאה שנה, בראשית ימי מגיפת השפעת הספרדית (הנחשבת כאילו קטלה 50 מליוני בני אדם), הניחו הרופאים כי המחלה נגרמת מווירוס (שאותו לא יכלו למצוא) או חיידק בלתי מזוהה, והיא מדבקת מאדם לאדם דרך אותו מיקרוב עלום. הרופאים דאז לא היו מוגבלים עדיין בעניני אתיקה, והיו יכולים לערוך מחקר בבני אדם, כדי לנסות לברר כיצד עובר אותו וירוס או מיקרוב משוער מאדם לאדם.
הנה מה שהם עשו:
- הם הוציאו דגימה מהגרון והאף של כמה חולי שפעת בהתפרצות אחת, והעבירו אותה לגרונם של עשרה מתנדבים צעירים מהצי האמריקאי, שהיו בטווח הגילאים הפגיע ביותר, ואשר לא היתה להם שום היסטוריה של חשיפה קודמת לשפעת. אף אחד מאלו לא חלה.
- בשלב שני הם לקחו דם מחולי השפעת והזריקו אותו למתנדבים הבריאים. אף אחד לא חלה
- הם המשיכו ואספו ליחה מהרקמות הריריות של החולים, סיננו ממנה חיידקים גדולים והזריקו את התסנין למתנדבים. אף אחד מהם לא חלה.
- הם לקחו את המתנדבים הבריאים לפגוש מקרוב קבוצה של חולים בימים בהם המחלה בשיאה. אלו לחצו את ידיים עם אלו ושוחחו ביניהם כרבע שעה. לסיום נתבקש החולה לננשוף בחוזקה 5 פעמים לתוך פיו של הבריא ואז השתעל מספר פעמים ישירות על המתנדב הבריא. שוב, אף אחד מהבריאים לא חלה.
על הניסויים אלו חזרו החוקרים שמונה פעמים, עם קבוצות גדולות יותר ובאתרי התפרצות שונים של השפעת. רופא אחד חלה, אך אף מתנדב בריא אחד לא חלה בשפעת במסגרת ניסויים אלו. ראויה לציטוט מסקנתו של החוקר הנבוך, ד"ר רוזנאו:
אולי, אם בכלל למדנו משהו, זה שאנו לא בטוחים מה אנו יודעים על המחלה."
אך כמובן, למדנו עוד דבר. למדנו שבמחלת השפעת הספרדית, מחלה הריאות הנחשבת להכי מדבקת והכי קטלנית במאות השנים האחרונות, לא נמצא גורם הדבקה כלשהו. בסדרה ארוכה של ניסויים שכללה את כל ערוצי ההדבקה הסבירים והבלתי סבירים כאחד. אנשים בריאים פשוט לא נדבקו במחלה. נסיונות להסביר "תוצאות מפתיעות" אלו נעשים עד היום. ללא הצלחה.
לחצו לקריאת המאמר המלא (באתר תדרים מרפאים)
הערות לענין מגיפות וקונפליקטים:
- באוכלוסייה בריאה, גם קונפליקטים המוניים כמו אלו שהביא לשפעת הספרדית ולדֶבֶר השחור לפני מאות שנים, לא יביאו למגיפה קטלנית. לשם כך נדרשת אוכלוסייה מוחלשת, דבר שקורה לרוב בשל תזונה לקוייה וחסרה, ובעיקר מחסור בחלבונים ומזינים, בכמות מספקת, במהלך שלב התיקון. בכל המקרים המוכרים של מגיפה ניתן לאתר (או לשער) ארוע או סדרת ארועים שהביאו להחלשת אוכלוסיה על ידי רעב ומתח מתמשכים. בלעדי אלו, כפי שראינו בשנים האחרונות, קונפליקטים אמנם יביאו חולי בשלב התיקון, אך במרבית המקרים החולי לא יביא לתמותת מי שהיה בריא בטרם הקונפליקט, ונזון כראוי במהלכו.
- היבטים תרבותיים, פוליטיים, חברתיים או כלכליים הם גורמים מכריעים מדוע אנשים באזורים מסוימים פגיעים יותר (או פחות) לחוות סוגים מסוימים של קונפליקטים. לדוגמה, שיעורי ההיארעות והשכיחות של סוכרת (הנגרמת בשל קונפליקט התנגדות) גבוהים בהרבה בקרב עמים ילידיים ונשלטים, בהשוואה לאוכלוסייה הכללית. לעובדה שלנשים מערביות יש שיעורים גבוהים יותר של סרטן השד (הנגרם עקב קונפליקט פרידה) ביחס לנשים סיניות, אין שום קשר לתזונה השונה שלהן, כפי שמציעה התאוריה המקובלת, אלא דוקא לשיעור הגבוה משמעותית של גירושי נשים בצפון אמריקה ובאירופה.
*הערה: ההוכחות המדעיות לקיומם של וירוסים כגורמי מחלות נתונות במחלוקת (ראו בהמשך). מכך, גם תפקידם של וירוסים במהלך התב”מ, אם יש כזה, אינו ברור כל צרכו.
המיקרובים, בהיותם נשלטים מהמוח, פועלים באופן מתוכנן לפי הוראת המוח בכל מהלך התב”מ. בעת נורמוטוניה ובמהלך השלב הפעיל של הקונפליקט המיקרובים רדומים (dormant, latent) ואינם פעילים, אך ברגע שהקונפליקט נפתר הם מתחילים בעבודת התיקון שהוקצתה להם.
המיקרובים באנדודרם
פטריות ומיקובקטריה (חיידקי שחפת, TB, מיקובקטריום טוברקולוזיס) הם המיקרובים העתיקים ביותר. הם, עובדים אך ורק באיברים ורקמות שמקורםבאנדודרם(הנשלטמגזע המוח) ובמזודרם הישן(הנשלטמהמוחון).
בתגובה לאירוע אירוע הקונפליקט, פטריות וחידקי TB מתרבים במהלך השלב הפעיל בקצב שתואם לקצב שגשוג התאים ברקמה הרלוונטית, כך שכאשר הקונפליקט יפתר, הם יהיו זמינים בכמויות מספיקות כדי לפרק ולפנות את התאים שאינם נדרשים עוד. מיקרובים אלו מתחילים להתרבות ברגעאירוע הקונפליקט; לפיכך, הם צריכים להיות נוכחים ברקמה לפני שהקונפליקט מתרחש.
הערה: חיידקים כגון חיידקי שחפת ניתנים לזיהוי בדם כבר במהלךהשלב הפעיל, אלא שבשלב זה הם אינם פעילים. כלומר, החיידקים נמצאים שם עוד לפני היווצרות ה"זיהום" או המחלה. האבחנה הרפואית של "שחפת רדומה" (Latent/dormant Tuberculosis) המזהה כי חידקי TB נוכחים ברקמות של איברים שונים (ריאות, כבד, כליות ואחרים) לפעמים במשך שנים, אך אינם גורמים למחלה, תואמת את התפקיד המיוחס למיקרובים אלו ברפואה החדשה.
מתצפיות על אנליזות של דם, שיער ד"ר גינתר אנדרליין (Dr. Günther Enderlein 1872-1968) כי מיקרובים עוברים מוטציה ונעשים "פתוגנים" בגלל רמת חומציות גבוהה של הדם. בהתבסס על התיאוריה של אנדרליין, הידועה בשם פלאומורפיזם, חומציות גבוהה נחשבת כקרקע גידול למחלות. בפועל, רמת החומציות הגבוהה (pH נמוך) ברקמות היא שינוי מכוון של הגוף שמטרתו לספק את הסביבה האידיאלית לפעילות החיידקית בפירוק של תאים מיותרים בשלב התיקון.
תצפית נוספת הראויה לציון בהקשר למיקרובים אלו היא זו של הד"ר לרפואה אלן קנטוול(Dr. Alan Cantwell, M.D.), שזיהה בתחילת שנות התשעים, "חיידק סרטן פלאומורפי" בגידולים, אותו הוא החשיב כקשור קשר הדוק לחיידק השחפת – מיקובקטריום טוברקולוזיס!
תפקיד המיקרובים באנדודרם
בתפקודם כמיקרו-מנתחים טבעיים, פטריות ומיקובקטריות מפרקים גידוליםבמעי הגס,בריאות,בכליות,בכבדאובשד (ראותיאוריית הפטריות). מרגע פתרון הקונפליקט הגידולים לסוגיהם מפסיקים מיידית לשגשג, והתאים שכעת מיותרים נמקים במוות תאי (נקרוזיס, אפופטוזיס), אשר מווסת על ידי המוח בתהליך מסודר (זאת בניגוד לאמונה המקובלת לפיה תהליך הנמק של תאים הוא אקראי). כאן נכנסים לפעולה המיקרובים, אשר מפרקים בדרך כלל את הגידול הנמק החל ממרכזו, (מכאן המונח הקליני "קרצינומת נמק מרכזי" – centrally necrotizing carcinoma). מיקרובים אלו עמידים בפני חומציות ומסוגלים לפעול הן בסביבה החומצית של מערכת העיכול והן בריאות, בהן מופרשת חומצת פחמן כגז (פחמן דו חמצני) ומים. מידת הפעילות המיקרוביאלית בשלבהתיקוןנקבעת בהתאם לעוצמתהשלב הפעילשלהקונפליקט, ולמעשה בהתאם לכמות התאים ששיגשגו בשלב הפעיל וגודל הגידול אותו צריך לפרק ולפנות מהגוף.
הערה: "תאי הגידול" נבדלים בגודלם ובצורתם, ואף שוניםגנטיתמהתאים המקוריים. בהתאם לעוצמת הקונפליקט שנחווה, הם גם יכולים להתחלק מהר יותר מאשר "תאים נורמליים". על סמך תכונות אלה, יצרה הרפואה הקונבנציונלית את הדוֹגמה של "תאים סרטניים ממאירים". עם זאת, דווקא תכונות ייחודיות אלו הן שמאפשרת לחיידקי השחפת ולפטריות לזהות אילו תאים צריכים להיות מפורקים ומסולקים בשלב התיקון ואילו צריכים להישאר. המיקרובים לעולם לא "פולשים" לרקמות שכנות, שלא לדבר על "מתפשטים" לאיברים אחרים (ראו מאמר "תיאוריית הגרורות"). זו הסיבה ששחפת ברֵיאותמוגבלתלנאדיות הריאה (אנדודרם) ולעולם אינה "מדביקה" אתהסימפונות(אקטודרם). ד"ר האמרמסביר כי הסיבה לשוני בין תאים סרטניים לתאים נורמליים היא שהתאים הסרטניים הם מלכתחילה תאים מתמחים זמניים שנוצרו על ידי הגוף במטרה הספציפית של סיוע בפתרון הקונפליקט שנחווה, ובשום שלב הם לא נועדו להישאר חלק מהרקמה.
אבחנה של קנדידה, למשלבפהאובמעיים, מתרחשת כאשר הפטרייה קנדידה אלביקנס (candida albicans) מעורבת בתהליך התיקון. רמת הפעילות הפטריתית תלויה בעוצמת השלב הפעיל.
אבחנת שחפת "זיהומית" או דלקתית" באיבר מסוים (שחפת ריאות, כליות, כבד, …) מעידה כי תהליך פירוק של תאים מיותרים באיבר המסויים נמצא בעיצומו.
מוגלה והפרשות שנוצרים בתהליך הפירוק מופרשים דרך הצואה (המעי הגס), השתן (הכליות) עם כיח (הריאות), או כפצעונים מוגלתיים בדומה לפצעוני אקנה (שכבת הדרמיס בעור). במהלך שלב התיקון הרקמות באיזור התיקון פריכות יותר ונימי הדם חריריים יותר, לכן ההפרשה עשויה להיות מעורבת בדם.
הזעות לילה מסריחות הן תסמין המתרחש תמיד כאשר פטריות וחיידקי שחפת פעילים בשלב התיקון והפסולת המטבולית מסולקת דרך בלוטות הזיעה והעור. אם שלב התיקון הוא אינטנסיבי, ההזעה עלולה להיות שופעת במיוחד (עד כדי רטיבות בגדי שינה ומצעים). הזעות לילה כאלו מלוות בדרך כלל בחום קל. מנגד, לא תהיינה הזעות לילה בשלב התיקון, אם המיקרובים הנדרשים חוסלו, לדוגמה בגלל שימוש מוגזם באנטיביוטיקה.
לאחר שהסתיים תהליך הסרת התאים (הגידול), נותר חלל שבסופו של דבר מתמלא בסידן. אם תהליך הפירוק חוזר ונשנה (תיקון תלוי) לאורך זמן, מביא הדבר לירידה או לתפקוד חסר של האיבר, כפי שקורה לדוגמהבתת–פעילות של בלוטת התריס.
חידקים ומחסור בחלבון
הפעילות המיקרובאלית בשלב התיקון מתאפיינת בהפרשת נוזל (סרום) המכיל כמויות גדולות של חלבון. לכן, חיוני למנוע מחסור בחלבון באמצעות מזונות עשירים בחלבון, משקאות חלבון, תוספי חומצות אמינו וכדומה. הגבלה תזונתית למזון נא, דיאטה מבָסֶסת חומציות, דיאטת מיצים או אפילו צום, המומלצים לעתים קרובות בשיטות טיפוליות שונות לאנשים עם סרטן, עלולה להעמיד את האדם במצב של מחסור קריטי.
בדומה, אחת הסיבות לכך שחולי סרטן רבים אינם שורדיםטיפולי כימותרפיההיא, שבנוסף לרעילות הקיצונית של הטיפול, הוא מביא גם לאובדן תיאבון, המוביל לדלדול חלבונים חריף. כאשר מתרחש מחסור בחלבון, הגוף מנסה לפצות על האובדן על ידי משיכת חלבון מהשרירים ורקמת השומן. התוצאה של התהליך היא ירידה מהירה במשקל ותסמונת התדלדלות (כיחשון, cachexia) היכולה להביא למוות.
הערה: פטריות וחיידקים (TB) צריכים להיות נוכחים לפני תחילת הקונפליקט כדי שיתרבו במהלכו וישמשו בשלב התיקון. אם חיידקי שחפת יופיעו לאחר שהקונפליקט קרה, למשל בעקבות מגע עם רוק של אדם אחר, הם ישמשו רק בתהליכי ריפוי עתידיים. דרך טובה נוספת להציג לגוף חיידקי שחפת היא שתיית חלב גולמי (לא מפוסטר) במשך מספר שבועות.
אם המיקרובים הנדרשים אינם זמינים ברגע פתרון הקונפליקט, לדוגמה בעקבות שימוש יתר באנטיביוטיקהאו בהמשך לטיפולי כימו שהורגים אותם, אזי פירוק הגידול אינו אפשרי והגוף מפעיל את ‘תוכנית ב’ שלו ומבודד את הגידול בקפסולה המורכבת מרקמת חיבור. במצב זה הגידול ישאר במקומו ללא חלוקת תאים נוספת ויאובחן בדרך כלל כ"סרטן שפיר" או כפוליפ. שימוש היתר באנטיביוטיקה המקובל כיום, המביא לחיסול מיקרובים ולהפרעה בפירוק של גידולים, הוא אחת הסיבות לכך שיותר ויותר גידולים סרטניים מאותרים במהלך בדיקות שגרתיות.
ד"ר המר: "לגבי אבחנה של סרטן, כ-40% מהבדיקות השגרתיות מגלות גידולים ישנים שעברו קיפסול, שאותם רצוי להשאיר ללא התערבות. אם האבחנה הרפואית עצמה גרמה לקונפליקטים כלשהם, כגוןקונפליקטפחד מוות אוקונפליקט ירידת ערך עצמי, יש לטפל בקונפליקטים אלה. בכל מקרה, אף פעם אין סיבה להיכנס לפאניקה או לפחדמ’גרורות של תאים סרטניים’."
תפקוד המיקרובים בשכבת הנבט מזודרם משתנה משמעותית בין המזודרם ישן, הנשלט מהמוחון שהוא חלק מהמוח הקדום, לבין המזודרם חדש הנשלט מהחלק הפנימי (המדולה) של קליפת המוח.
מזודרם ישן
במזודרם הישןפועלים אותם מיקרובים כמו באנדודרם, וגם כאן תפקידם הוא פירוק התאים ששיגשגו במהלך השלב הפעיל.
עם זאת, מה שמייחד חיידקים בשכבה זו היא החפיפה בתפקידם. כאשרפטריות וחיידקי שחפתנעדרים מאיברי המזודרם הישן כמובלוטות השדאו הדרמיס (עור), סוגי חיידקים אחרים מתערבים כדי להסיר את התאים הנוספים שאינם נחוצים עוד.
מזודרם חדש
באיברי השלד ורקמות החיבור, שמקורםבמזודרם החדש(נשלטים מהמדולה של קליפת המוח) פועלים בעיקר חיידקים שאינם חיידקי שחפת. גם כאן החיידקים פועלים במהלך שלב התיקון והם עוזרים באיחוי והשלמת הרקמה שאבדה בשלבהפעיל של הקונפליקט, כנראה על ידי פירוק שאריות ותאים עודפים (תפקודם הרגיל של חיידקים בטבע). לרוב סוגי החיידקים יש התמחות מסויימת. חיידקי סטפילוקוקוס, למשל, תומכים בשחזוררקמת עצםמדולדלת; חיידקי סטרפטוקוקוס עוזרים בשחזור רקמות בשחלה. במהלךהחלק הראשון של שלב התיקוןפעילות החיידקים יוצרת מורסות, שהן שלפוחיות מלאות במוגלה (המכילה תאים לבנים, חיידקים ופסולת תאים) שתפקידן שינוע שאריות התיקון אל מחוץ לגוף. חיידקים משתתפים באופן דומה גם בריפוי פצעים של פציעות מכניות.
הערה: חיטוי ועיקור (סטריליזציה) נחשבים למונעי זיהומים בבתי חולים, ויחד עם אנטיביוטיקה הם כנראה ההפרעה העיקרית לפעילות החיידקית בשלב התיקון. הפרעה זו אכן מפחיתה את רמת הדלקת (אם אין פירוק תאים אין צורך בדלקת להסיע את הפסולת החוצה), ויכולה להסביר את תצפיתו של איגנץ זמלווייס (Ignaz Semmelweis) באמצע המאה ה-19, לפיה חיטוי ידי הרופאים לאחר ניתוחי גוויות, הביא להפחתת קדחת הלידה בניתוחי היולדות. עם זאת, בעשורים האחרונים הולכים בתי החולים, בהם רוב החולים נמצאים בשלב התיקון, ו"מזדהמים" בחיידקים חדשים העמידים בחיטוי ואנטיביוטיקה, דוגמת MRSA, המועברים אף הם על ידי הצוות והפרוצדורות הרפואיים. הטבע, מסתבר, לא משאיר נישות ריקות.
אםשלב התיקוןאינטנסיבי, העבודה החיידקית תהיה מלווה בחום גבוה.
אם חיידקים מתאימים אינם זמינים לפירוק של רקמה מיותרת, הריפוי עדיין מתרחש, אם כי לא עד לאופטימום הביולוגי.
חיידקי מזודרם ופעילותם באקטודרם
בעוד שתיקון של רפידת אקטודרם הדקה אינו מסתייע בחיידקים ידועים, הרי שחיידקים הקשורים לשכבות אחרות מסייעים גם בתיקון של איברים בהם רקמת אקטודרם מהווה שכבת כיסוי עליונה (חיצונית) מעל רקמות משכבות נבט וותיקות יותר, לדוגמה בגרון, בו רירית הגרון (אקטודרם) מכסה את תת-רירית הגרון (אנדודרם), או במרבית מערכת השתן, בה רפידת מערכת השתן (אקטודרם) מצפה רקמת חיבור ושרירים (מזודרם חדש). עם זאת, חיידקים אלו יכנסו לפעולה בשלב התיקון רק במקרה בו הכיוב ברפידה האקטודרמית בשלב הפעיל התקדם עמוק לתוך הרקמה ההיקפית שמתחת לרפידה.
אקטודרם ומיקרובים (?)
על פי החשיבה האבולוציונית, וירוסים היו צריכים – תיאורטית – לסייע בשחזור של איברים ורקמות הנובעיםמשכבת הנבט אקטודרם(הנשלטתמקליפתהמוח).
לגבי וירוסים, ברפואה החדשה אנו מעדיפים לדבר על וירוסים היפותטיים מכיוון שקיומם של וירוסים הגורמים למה שמכונה "זיהומים ויראליים" מעולם לא הוכח מדעית. אף אחד מהנגיפים לכאורה (HIVוחבריו) מעולם לא בודד מתא מארח (אנושי או אחר) וגם הדנ"א שלהם לא זוהה כראוי. אלו הם הקריטריונים המדעיים הבסיסיים להוכחת קיומו של וירוס גורם מחלות, והם מעולם לא בוצעו. מכיוון שלא ניתן למצוא בגוף האדם את הנגיפים הגורמים לכאורה לאיידס,סארס,דלקתריאות,שפעת העופות,שפעת החזירים,צהבת,הרפס,חצבת,פוליו,סרטן צוואר הרחםוכדומה, הרפואה הקונבנציונלית משתמשת בשיטה עקיפה, אך לא מדעית כלל, ומסיקה כי עליית רמת הנוגדנים (שעל פי התאוריה הרפואית, הם חלבונים המיוצרים על ידי "מערכת החיסון") מעידה על נוכחות של וירוס ומכאן על "מחלה מדבקת". עם זאת, מבלי למצוא וירוס בתא מארח אנושי ולהדגים אותו בשיטות מדעיות ראויות, לא ניתן לחבר את הנוגדנים המשוערים לוירוס ההיפוטתי, והמבנה הויראלי כולו מונח על ראיות נסיבתיות ואינו אלא ענין של אמונה.
תעלולי לואי פסטר
אבי התפיסה של מיקרובים כגורמי מחלות הוא לואי פסטר שפעל בצרפת במאה ה-19 (אשר על שמו מפסטרים עד היום את החלב). לואי פסטר היה גם אחד מהמדענים שהציעו את קיומו של ‘גורם רעיל קטן בהרבה מחיידק הגורם למחלות’, זאת ללא כל ממצא תומך למעט חוסר היכולת למצוא את החיידק האשם במחלות השונות שנחקרו. כאמור לעיל, הגורם המשוער הזה,שכונה בהמשך "וירוס" (בלטינית, רעל), לא הוכח מדעית עד היום.
בשנת 1996 פרסם ג’רלד גייסון (אוניברסיטת פרינסטון) את ספרו "המדע הפרטי של לואי פסטר" (Gerald Geison “The Private Science of Louis Pasteur”). בהתבסס על רשימות מעבדה סודיות של פסטר, פרופסור גייסון חשף שתיאוריית החיידקים של פסטר מבוססת על נתונים כוזבים. למרות הראיות לכך שפסטר ביצע הונאה מדעית, התיאוריה של פסטר עדיין שולטת ברפואה ובמדע הרפואה של ימינו. בהתחשב בכך שאין ראיות מדעיות לטענה שווירוסים גורמים למחלות, כולל סרטן, משמעות הדבר היא שתוכניות חיסון עולמיות שנכפות על כלל האוכלוסייה, ובמיוחד על ילדים וקשישים, מבוססות על תרמית מדעית.
וירוס מאניה
מאת: טורסטן אנגלברכט וקלאוס קונליין (2007)
"יש להוכיח תחילה את קיומם של אותם ‘וירוסים קטלניים’ כביכול. וכאן מתחילה הבעיה. מעולם לא סופקו ראיות מוצקות, ומבוססות מדעית, למרות שזה פשוט לקחת דגימה מדם של חולה ולבודד ישירות ממנה את אחד הנגיפים האלה, בצורה מטוהרת, עם החומר הגנטי השלם שלו (גנום) ומעטפת הנגיף, ואז לצפות בו במיקרוסקופ אלקטרונים. אבל הצעדים הראשוניים הקריטיים האלה מעולם לא נעשו עם H5N1 (שפעת העופות), עם מה שמכונה נגיף צהבת C, HIV, וחלקיקים רבים אחרים שנקראים באופן רשמי וירוסים ומתוארים כמפלצות צמאות לטרף." (43)
בספרם ‘וירוס מאניה‘ מסבירים המחברים כי מה שנקרא "נגיפים" לכאורה הם למעשה מיקרו–חלקיקים המיוצרים על ידי תאי הגוף עצמם. בביולוגיה, חלקיקים אלה ידועים בשם ריבוזומים, הנחשבים "מפעלי חלבונים" של התאים (וירוסים מוגדרים דוקא בכך שאין בהם ריבוזומים!). גישה זו תואמת לגישתו שלד"ר המר, אשר סבר כי מה שמתפרש במדע כ"וירוסים" הם למעשה גלובולינים חלבוניים ("נוגדנים") המופיעים בעתאירוע הקונפליקט(ראואנטיגנים וטריגרים).
במהלךשלב התיקון, מה שנקרא נוגדנים (ולמעשה חלבונים המיוצרים על ידי תאי דם לבנים) מסייעים בשיקוםרקמותאקטודרםכגוןהעור,ממברנות האף,הסמפונותאוצוואר הרחם, ובשלב זה הם אכן ניתנים למדידה בגוף. מנגד, חלבונים המיוצרים על ידיאיברי אנדודרם(הערמונית,הכבד,הלבלב) אואיברים הקשורים למזודרם הישן (בלוטות השד), ניתנים לזיהוי בדם כבר במהלךהשלב הפעילשל הקונפליקט, והם שמהווים למעשה את המרקרים הסרטניים האמיתיים (ראוPSA).
לאור ממצאים אלו, בעשור האחרון למחקרו הביע ד"ר האמר את הדעה כי שכבת הנבט אקטודרם אינה נעזרת במיקרובים או מיקרואורגניזמים מוכרים כלשהם במהלך שלב התיקון.
חיסונים ונוגדנים
בהתבסס על החוק הביולוגי הרביעי ולאור היעדר ראיות מדעיות לקיומם של מיקרובים גורמי מחלות, אין כל הצדקה למתן חיסונים. חיסונים הם לא רק מיותרים, אלא גם מאוד לא בטוחים בגלל שהם מכילים רעלנים עצביים, לרבות פורמלדהיד, אלומיניום פוספט או תימרוסל (חומר משמר מבוסס כספית).
למותר לציין כי מנקודת המבט של הרפואה החדשה, עצם חוויית החיסון המטרידה – במהלכה ילדים ותינוקות נתפסים בחוזקה, במקרים רבים על ידי הוריהם, בעודם סופגים פציעה מכוונת בגופם – יכולה לכשעצמהלעוררקונפליקט אחד או יותר (כגון קונפליקט פחד-בהלה,קונפליקט פחד טריטוריאלי,קונפליקט פחד-גועל,קונפליקט התקפה, קונפליקט תקיעות ואחרים, אשר יכולים להוביל, בהתאמהלאסתמה,סכרת,מלנומה בעוראושיתוק שרירים(ראו גםדלקת קרום המוח).
טענה מקובלת היא כי העלייהברמתהנוגדנים בעקבות "חיסון" היא הוכחה של "תגובה חיסונית" כנגד "הווירוס" שכנגדו חוסן האדם (נטען גם, באופן שגוי, כי מקור החלבון בחיסונים הוא מתמצית של תאים "נגועים"). זו כמובן מסקנה שגויה ומטעה. מכיוון שנוגדנים ממלאים תפקיד חשוב בריפוי פציעות, הרי שעליית רמת נוגדנים היא דווקא סימן לכך שהגוף מנסה לרפא את הנזק התאי שנגרם עקב הזרקת הרעלים לרקמה, והיא אינה "תגובה" של "מערכת החיסון" אותה איש מעולם לא ראה ואת קיומה המשוער לא ניתן לאמת.
חיסונים, הצצה מתחת למכסה המנוע
"המנטרה החוזרת תדיר שחיסונים היוו את המפתח לירידה במקרי המוות ממחלות זיהומיות היא שגויה. ניתוח הנתונים מדגים כי התמותה פחתה במידה אדירה עוד לפני החיסונים…
מאמר מאת רומן ביסטרניק וד"ר לרפואה סוזן המפריז (2013)
מקור: אתר learninggnm.com
דפוסי הבריאות השונים של התאומות מציגים תעלומה. מדוע אחת חלתה במחלת ילדות, כמו חצבת למשל, ואילו השניה לא? הרי "וירוס" החצבת היה בגוף המשותף של שניהן, בזרם הדם המשותף שלהן; אז למה לא חלו שתיהן בחצבת? כפי הנראה, צריך יותר מאשר "לחטוף חצבת" כדי שיהיה את "וירוס החצבת" בדם. תופעה זו נצפתה שוב ושוב אצל הבנות (שפעת, הצטננות ומחלות ילדות אחרות נחוו כולן בנפרד). אם למיקרובים לבדם היה הכוח לגרום למחלות זיהומיות, מדוע שאחת התאומות תהיה נקיה ממחלות כאשר השניה חולה? …"