מאת ז’ורגן בוש, N.D, קנדה
21.3.2011
“איבוד חצי מפני לא היה זיהום ויראלי אחרי הכל”
לזמן הארוך ביותר, עשרות שנים למעשה, משהו מסתורי העסיק את סקרנותי. זו היתה “מחלה” מוזרה שהופיעה פתאום על גופי, ללא כל אזהרה, ב-1964. כל משפחתי הקרובה היתה כמעט משועשעת מהסבל הבלתי רגיל הזה שלי כי זה היה כה שונה מאישיותי והאופי שלי.
מדוע אני יודע שזה היה ב-1964? כי הייתי אז בן 27, ועבדתי בחברת אלקטרוניקה גדולה אליה הצטרפתי ב-1957. לאחר שבע שנים הצלחתי לקבל את התפקיד הנחשק של מפקח על ההתקנות, ואם להגיד בכנות, הייתי גאה למדי בהישגי זה, וכפי שניתן היה לצפות, הייתי להוט לספר על מזלי הטוב להורי, אשר חיו באותו זמן באיסטרן טאונשיפס (במחוז קוויבק).
בבוקר נאה אחד בשבת לקחתי את שני ילדי, הכלב והאישה במכוניתי הצנועה ונסענו שעתיים ממונטריאול לסוטון, קוויבק. אבי ואמי ברכו אותנו בהתלהבות הרגילה והתארגנו למה שחשבתי שהולך להיות אחה”צ של מנוחה; אך זה לא מה שהיה – ואני אסביר…
מוקף במשפחתי והורי כשהם מאזינים בתשומת-לב, סיפרתי להם שקודמתי לבסוף ושאני מצפה למשימתי המקצועית החשובה הראשונה.
לפני שהיתה לי ההזדמנות להמשיך לסקור את האפשרויות, אבי הביט בי ברצינות רבה ואמר בקול חמור סבר: “אני נדהם שהממונים עליך יעשו טעות כזאת חמורה כי כאשר הם יגלו כמה לא מוכשר אתה וכמה אתה באמת מוגבל מנטלית הם בטוח יורידו אותך בדרגה או יפטרו אותך לגמרי!”
לא יכולתי להאמין למשמע אוזני! זה היה אבא שלי שדיבר, חושף בפני כל משפחתי בדיוק מה שהוא חשב עלי, בן מבשרו ודמו, והרגשתי שהתעללו בי רגשית, התבזיתי בפני כל משפחתי ולעגו לי בפומבי בדרך הגרועה ביותר. את זה לא יכולתי לשאת.
קמתי בחטף, אספתי את משפחתי ופניתי למכונית במחאה שקטה. נראה שאפילו לא היה לי את האנרגיה או את כוח הרצון להצדיק את עצמי בפניו. איך הוא יכול היה לעשות את זה לי, בנו שלו? בזמן הנסיעה חזרה למונטריאול רתחתי מזעם בפנים אך כלפי חוץ לא הייתי מסוגל להביע במילים עלבון לא יתואר זה והחשיפה הציבורית של משהו שלא הייתי מודע אליו – דעתו של אבי עלי.
באותו ערב, שמתי לב שאני מדבר בצורה מוזרה, מעדתי במילותי שלי והרגשתי מתח מסויים בצד ימין של פני (אני ימני!), ומאוחר יותר באותו ערב נאמר לי שהפנים שלי היו מעוותים ומוזרים – העין הימנית שלי היתה פתוחה לרווחה ללא מצמוצים, השפה הימנית שלי התדלדלה ברפיון ואפילו הזילה ריר, וכאשר חייכתי, הצד השמאלי של פני היה נורמלי לחלוטין אך הצד הימני של פני היה כמו מסיכה, ללא תזוזה, ולמעשה משותק.
באופן טבעי משפחתי היתה מפוחדת ואוהדת. בבוקר שלמחרת המצב לא היה טוב יותר מהערב הקודם, והתחלתי לחפש הסבר לפגע הלא רגיל הזה. “זיהום ויראלי של עצב הפנים” היה ההסבר הטוב ביותר שהרופא שלי יכול היה לתת, מלבד הרגשתו שהיה צורך להגיד שלעיתים קרובות התוצאה של מצב זה היא “עיוות צורה לתמיד” (המילים שלו, לא שלי). הוא איבחן את מצבי כ”שיתוק על שם בל” (Bell’s palsy).
תארו לעצמכם אותי הולך לעבודה בצורה זו, פוגש אנשים, מדבר עם אנשים – זה היה סיוט! עבר שבוע ולבסוף התנצלה אימי על האכזריות שלא תתואר בהתנהגותו של אבי, ואני הדחקתי מקרה לא נעים זה מתחת לשטיח. אז הרגשתי שהחיים חוזרים באיטיות לצד ימין של פני. לא היה יותר שום סיבה לדאוג לתוצאות לא הפיכות והחיים מבחינתי חזרו למסלולם הרגיל.
40 שנה לאחר מכן, ב-2004, למדתי על ה-GNM ועם הידע שהלך וגדל התחלתי לחבר את הנקודות ובפעם הראשונה ביותר מארבעה עשורים, הנסיבות שסבבו את “השיתוק על שם בל” שלי החלו להיות מובנות, והבנתי שהמילים האכזריות וחסרות המחשבה של אבי גרמו לי להרגיש נלעג כי לכאורה התבזיתי בפני משפחתי שלי. אובדן זה של כבוד ו”מעמד” הביא לשיתוק בחצי הימני של פני שנעלם רק לאחר שניערתי את הערותיו של אבי כמשהו שלא שווה אפילו לחשוב עליו.
אני אסיר תודה על כך שהתאפשר לי לבסוף לסגור נושא זה, תודות ל-GNM, ולהיות מודע לתוצאות של מילים מדוברות, אפילו שבמקרה זה אני הייתי בקצה המקבל.
ז’ורגן בוש, מונטריאול