זמן קצר לאחר שמלאה לו שנה, לקחנו אותו לארגותרפיה ותרגילי שרירים. התוצאות היו מינימליות. בגיל 18 חודשים הוא יכול היה רק להסתובב על הצד אבל לא יכול היה לזחול.

לבסוף, מכיוון שאשתי ואני ידענו על הרפואה הגרמנית החדשה (GNM/GHK), עלה בדעתי לחפש בעזרתה סיבה אפשרית ופתרון לבעיה זו. בדיעבד, אני לא יכול להבין למה לא חשבתי על זה מוקדם יותר.

התחלנו לנתח לפי הרפואה החדשה, ומיד הבנו שאכן היו אינדיקציות לפעילות של קונפליקט. ידיו, ובמיוחד רגליו, היו לעתים קרובות קרות. כמו כן, הוא מעולם לא ישן כל הלילה, והתעורר לעתים אפילו ארבע פעמים. היינו צריכים רק לגשת לעריסה שלו וללטף בעדינות את ראשו, והוא מיד היה נרדם שוב בלי להרים אותו. עד עכשיו תמיד חשבנו שההתעסקות הזו היא בגלל הפיסטולה הרקטלית שהייתה לו פעמיים – בגיל 4 ו-6 חודשים. בכל פעם, זה דרש תהליך ניקוי כואב מאוד של האזור הפגוע, אשר לקח די הרבה זמן.

התחלנו להרהר. מה היו התסמינים הנוכחיים שלו? הוא יכול היה להזיז את רגליו בצורה כל כך טובה וחכמה כמו קוף הקטן – כמעט כאילו היו לו ארבע ידיים. ובכל זאת, הוא כמעט אף פעם לא עשה ניסיון למשהו שדרש כוח, כמו בעיטה, לחיצה או דחיפה. הממ! הילדים האחרים שלנו שמחו לבעוט בבטן שלנו במהלך החלפות חיתול, למשל, בעוד שהוא שכב די דומם.

האם הוא סבל אולי מקונפליקט מוטורי בגלל "חוסר יכולת לברוח" עם רגליו? לא יכולנו לחשוב על שום דבר, כי תינוקות לא יכולים ללכת – והוא גם לא "נתקע" בשום מקום. איך יכול להיות שהוא סבל מקונפליקט מוטורי, כשהוא אפילו לא יכול היה ללכת או לזחול? האם זו הייתה קארמה? לא, זה היה קצת "יותר מדי מוזר" בשבילנו.

אפשרות נוספת להתפתחות קונפליקט מוטורי אצל ילד הייתה חיסוני הילדות, אשר, לפי הרפואה החדשה, עלולים לגרום לקונפליקט של "תחושת תקיעות" בגלל החזקה הדוקה מדי של הילד. אבל גם זה לא חל עלינו, כי הבן שלנו מעולם לא קיבל חיסון. הממ!

אבל, רגע! האם לא החזקתי את רגליו בצורה נוקשה מאוד כשהיה תינוק קטן, בזמן שאשתי ניסתה – במהירות וביעילות ככל האפשר – לנקות את הפיסטולה הרקטלית שלו לפני שתחזיר את התחבושת?

קיבלתי צמרמורת! באופן טבעי, החזקתי את רגליו ואת פלג גופו העליון בזהירות ככל שיכולתי, אך גם די בחוזקה כדי למנוע תזוזה מכל סוג שהוא בזמן שאשתי הידקה את התפרים. הוא תמיד צרח בעוצמה במהלך הטיפול הזה, כי זה בטח כאב כמו גיהינום. זה היה נורא. למרות שאשתי העריכה את המאמצים שלי לשמור אותו דומם — כי אז ההליך לא היה נמשך יותר מהנדרש — זה גם נכון שהוא לא היה מסוגל לזוז אפילו מילימטר באותו זמן! אם זה לא מייצג קונפליקט של "חוסר יכולת לברוח", אז מה כן?

הוקל לנו מאוד שמצאנו גורם סביר. כל מה שהיינו צריכים לעשות עכשיו זה להסביר לו את זה ולתת לו לספר לנו את הרגשות שלו לגבי זה, ויחד היינו מוצאים דרך לפתור את הקונפליקט הזה. הממ!  לרוע המזל, הוא היה תינוק – קטן מכדי לדבר או להבין דבר כזה.

מה לעשות? היה לנו רעיון! אם תקשורת מילולית לא באה בחשבון, אז אולי שפת גוף תהיה אלטרנטיבה טובה. על ידי החזרתו למצב המקורי, נוכל ‘להראות’ לו כיצד לפתור את הקונפליקט שלו. השכבנו אותו כמו אז, ואני החזקתי אותו בעדינות בזמן שאשתי ‘טיפלה בו’ בכך שדקרה באצבעה על עכוזו במאמץ להזכיר לו את הסיטואציה.

ברגע שתפסתי את רגליו הקטנות כל האושר נעלם מפניו ועיניו נעשו ענקיות מפחד. ניכר היה בהבעת פניו שהוא צופה כאב גדול.

אשתי המשיכה בעדינות לדקור את עכוזו. אחרי הכל, לא היו לו פצעים שם כבר הרבה זמן. אבל, הוא נעשה מתוח ומבוהל בצורה יוצאת דופן וכמעט מוכן להתחיל לצרוח בציפייה לכאב הזכור. שחררתי את אחיזתי. ושום דבר לא קרה. לא היה בו שום שינוי. נגעתי קלות רק בגופו, ציפיתי לתגובה כלשהי, אבל הוא לא עשה שום ניסיון להזיז את רגליו. חיכינו. ואז, כשאכן התחלתי לזהות תנועה קלושה ברגליו, הייתה לי השראה. העמדתי פנים שהוא ‘העיף’ את הידיים שלי מספיק חזק שאצטרך ללכת צעד אחורה ולזרוק את הידיים שלי לאוויר. הוא פשוט התבונן בי. שוב החזקתי לו את הרגליים, אבל הפעם בעוצמה פחותה. אשתי דקרה שוב את הבטן שלו. הפעם, התנועה ברגליו הייתה בולטת יותר. שוב העמדתי פנים שהתנועה שלו הכריחה אותי ‘ליפול אחורה’ עם ידיים באוויר. הוא התבונן בי שוב בריכוז.

המשכנו לחזור על התרגיל הזה בערך 12 עד 15 פעמים. תנועות רגליו המשיכו להתחזק, והפחד והבהלה בעיניו נעלמו אט אט. בסופו של דבר, הוא דווקא נהנה כל כך מה’משחק’ שהוא צחק בקול רם. (כתיבת החלק הזה גרמה לי להיזכר באמירתו של ד"ר האמר, "הקונפליקט נפתר, כאשר הוא או היא יכולים לצחוק עליו." כמה נכון ומדויק!)

בני הקטן המשיך לחייך כשהחזקתי אותו והייתי מנסה בכוונה ליישר את רגליו בבעיטת העמדת פנים, בעוד אני "נפלתי לאחור" באופן מוגזם. היה נפלא להתבונן בחופש החדש שמצא! עדיין לא היה לו כוח ברגליים הקטנות שלו, אבל התנועות נעשו בבירור כדי "לדחוף משהו". שמחנו לראות את השינוי בהבעות פניו, אבל השעה הייתה מאוחרת אחר הצהריים והגיע הזמן שהוא ילך לישון. החלטנו לחזור על התרגיל לעתים קרובות בימים הבאים.

למחרת בבוקר הופתענו מאוד לראות שהוא ישן לאורך כל הלילה – לראשונה מזה חודשים! הידיים שלו הרגישו חמות למגע, הוא היה מרוצה, ולא עשה את המהומה הרגילה שלו. שיחקנו את המשחק שוב, והוא היה מוכן מיד ‘לדחוף אותי’ בלי פאניקה בעיניו. אחרי יומיים הפסקנו את המשחק, כי לא רצינו להגזים. אסירי תודה על שני לילות של שינה רצופה, הבנו שזה בוודאי לא צירוף מקרים. עם זאת, עדיין לא נראה שיש לו רצון לזחול.

בסביבות השעה 2 בלילה החמישי, הוא התחיל פתאום לבכות. ניסינו להרגיע אותו על ידי ליטוף ראשו כמו קודם, אבל אפילו להרים אותו ולסחוב אותו לא גרם לו להפסיק הפעם. התחלתי לתהות אם זה יכול להיות "משבר התיקון(המשבר האפילפטואידי). במשך 40 דקות לא הצלחתי להרגיע אותו. החזקתי אותו על זרועותיי; הוא בכה והתבכיין. ואז, תוך דקות הוא נרגע ונרדם בזרועותיי. השכבתי אותו לישון. הוא ישן טוב במשך כל אותו לילה, ומאז הוא ממשיך לעשות זאת. יש לציין כאן כי אם לא היינו יודעים על המשבר האפילפטואידי, לא היינו מסוגלים לזהות את התסמינים הברורים האלה.

ניסיונות הזחילה של בננו, השתפרו לאט אבל בטוח, במשך שבועיים לאחר פתרון הקונפליקט. לכולם היה ברור עד כמה הוא נעשה פעיל הרבה יותר בניסיון לזחול תחילה, אחר כך לקום, ולבסוף ללכת. הוא עשה את צעדיו הקטנים הראשונים כ-6 או 7 שבועות לאחר מכן, כשהוא משתמש בעגלת בובות קטנה לתמיכה. ההתקדמות שלו הייתה כל כך מהירה, שעד מהרה הוא הלך בביטחון בכוחות עצמו בלי ליפול הרבה.

כעת, כשהוא בן שנתיים וחצי, התפתחותו תקינה לקבוצת הגיל שלו, כפי שמעידות הבדיקות הרפואיות הנוכחיות.

… אם שום דבר לא היה משתנה, סביר להניח שהיה לנו עכשיו ילד שהיה מאובחן עם "טרשת נפוצה", על ידי רופא בוּר בעל כוונות טובות. קשה לתאר במילים עד כמה אנו שמחים שלמדנו את הרפואה הגרמנית החדשה וכך הצלחנו ליישם את הידע הזה עבור בננו.

כמעט בלתי אפשרי להבין את היקף תגליותיו של ד"ר המר. אנחנו מורידים את הכובע בפני האיש הזה והמחוייבות שלו. תודה רבה, רבה, ד"ר המר!

רשם: רֶנֵה, אב ל-5 ילדים
מקור באנגלית: https://learninggnm.com/SBS/documents/paralysis_infant.html