יוסי, בן 53, יד ימין דומיננטית, החל לחוש כאבים בעקב רגלו הימנית, בעיקר בעת קימה בבוקר. הדבר נמשך כחצי שנה עם החמרה מתמדת בכאב. יוסי המשיך לתפקד כרגיל למרות הכאבים, עד השלב בו לא יכול היה לדרוך עוד על הרגל.
הדברים הגיעו לכך שבערב החג נאלצו שני בניו לשאת אותו בחזרה מבית הכנסת. הכאבים היו מלווים בחום גבוה ולא שככו גם עם תרופות נגד כאב וחום. במהלך כל התקופה יוסי ירד במשקל באופן משמעותי
לאחר עוד 10 ימים יוסי נסע שוב לבית חולים, ושם נעשו בדיקות דימות מסוגים שונים שזיהו כי "העצם בעקב אכולה" (ראו בתמונה) אולם לא נתקבלה אבחנה ספציפית.
סמדר, זוגתו של יוסי, מספרת "לשימחתי בשלב זה כבר למדתי את הקורס הראשון של ידע הבריאות הגרמאני (יב"ג, הרפואה החדשה), לכן לא מיהרנו לשום מקום מבחינת טיפולים. הייתי מקריאה ליוסי את השיעור על התוכנית הביולוגית (תב"מ) של העצמות, ונמנענו מלעשות ביופסיה בגלל הסכנה שתוארה בשיעור, של פגיעה במעטפת העצם ודליפה של גרומת העצם (קאלוס) במהלך שלב הריפוי. כל זה היה קל לנו, כי אנו קוראים ולומדים הרבה בתחום, אחרי שמאז הקורונה שינינו את תפיסת העולם שלנו [לגבי בריאות]"
יוסי: " הכאבים היו גם בלי לדרוך, בשכיבה, הייתי מחפש תנוחה שקצת תקל על הכאב הקשה, שנמשך כל הזמן. גם אם קמתי לנוע, עם הקביים, השוֹק שלי היה כואב נורא, והייתי חייב לקפל אותה למעלה כדי להצליח לנוע עם הכאב".
סמדר: "את השיעור של העצמות בקורס סיימנו חודש קודם, ואני חרשתי אותו. לשמחתי יוסי החליט שהוא הולך איתי בענין הזה. התייעצתי גם עם המורים בקורס, שנתנו לנו את אותה עצה כללית, לא לדרוך על הרגל. שום משקל בכלל, כי העצם מאוד חלשה בשלב הריפוי. באותה תקופה היו אזעקות וירדנו הרבה למקלט, אך אמרתי ליוסי שיותר מסוכן לו אם ינסה ללכת למקלט, ושישאר בבית"
יוסי וזוגתו עברו בין מרכזים רפואיים ובדיקות דימות רבות, עד שהגיעו למומחה בבי"ח רמב"ם, יוסי: "הוא הראה לנו בצילום שהעצם אכולה כלפי פנים כך שבחלק מהעקב כבר לא רואים בכלל את העצם. הוא הראשון שאמר את זה "נגע ליתי" ואמר שזה למעשה סרטן [עצמות]"
סמדר: "באותו זמן גם רופאת המשפחה היתה נוזפת בנו, בעיקר בי, כי יוסי לא היה עונה לה. היא אמרה שזה סרטן מסוג כזה וכזה. היא ממש כעסה שאנו לא מסכימים לטפל"
יוסי: "מבחינת הקונפליקט, הבנתי שמדובר בדברים בין אישיים ביחס לעבודה, שאני צריך לשחרר. באופן כללי הרגשתי חוסר הערכה מצד החברה. המנהל שלי היה במילואים במשך חודשים, נעדר מהעבודה. אני סגן מנהל שם ולמעשה ניהלתי את המפעל, קיבלתי הרבה תשבחות, אבל שום תגמול חומרי, למרות שבפועל הייתי המנהל. חשתי את זה כחוסר הערכה. מאז הדברים הגיעו לכדי כך שבחברה יודעים שאני הולך לעזוב אם לא אקבל תמורה הולמת".
"בנוסף לכך, באופן ספציפי, היו לי אי-הסכמות חוזרות ונשנות עם אחד העובדים במפעל, הרגשתי שהוא לא עושה את העבודה נאמנה, לא מספק את הסחורה, אך לי לא היתה סמכות מולו, כך נוצרו כל הזמן חיכוכים איתו."
"זמן מה לפני שהתחילו הכאבים, החלטתי לשנות את הגישה שלי אל הפשלות שלו. במקום לראות אותן כמשהו שבאחריות שלי, או משהו נגדי, התחלתי להתעלם מאיכות העבודה שלו, אם הוא מחזיר לי חלק לא תקין, אני מקבל אותו ואז שולח אותו שוב לתיקון בלי לריב או לכעוס. "
"זה שהבהרתי את עמדתי מול המפעל ושחררתי עצמי מאחריות מול העובד, זה כנראה היה הפתרון מבחינתי."
יוסי חיכה כשלושה חודשים עד שחזר לדרוך בזהירות על הרגל, ועד שחזר לרופא מרמב"ם, אשר היה המום לראות אותו הולך על רגליו
סמדר: "הוא אמר שזה נגע ליתי, שזה מבחינתם סרטן של העצם. זה לא דבר שמתרפא מעצמו. שאלתי אותו: ד"ר, זה לא יכול לעבור לבד? הוא אמר שלא, ושזה תמיד מגיע לבסוף לכריתה של הרגל". הוא השווה שוב ושוב בין הצילומים שלפני כמה חודשים ושל עכשיו, ולא האמין. העצם השתקמה במלואה."
הבנות ידע הבריאות הגרמאני
הקונפליקט הפוגע בעצמות הוא ירידת ערך עצמי חזקה, שבשלב בו הקונפליקט פעיל, מביאה לדלדול עצם (אוסטאופורוזיס) ואם עוצמתו גבוהה והוא נמשך זמן רב, הדבר מביא ל"נגע ליתי" (תמס עצם, אוסטיאוליזה), מצב בו מבנה העצם מתפרק ונעלם, ונוצרת מגרעת, או חור של ממש בעצם (שעדיין בתוך המעטפת שלה). ברפואה המקובלת תהליך זה נתפס כסרטן עצמות.
יוסי חווה קונפליקט מתמשך מול אחד העובדים, שהביא לתחושה לא מודעת של רצון "למעוך" את העובד הלא ממושמע. התגובה לקונפליקט זה קרתה בעקב ימין, שזהו הצד המתייחס לשותף/סביבה (העובד) אצל אדם ימני. העצם בעקב נפגעה מפני שיוסי לא יכול היה לממש את הרצון הלא מודע הזה למעוך וחווה ירידת ערך עצמי בשל כך. יש להניח כי לקונפליקט זה הצטרפה, במהלך מלחמת אוקטובר, גם תחושת זלזול מצד הנהלת המפעל, אשר הביאה להעצמת ירידת הערך העצמי של יוסי, ויתכן שגם להאצת התהליך בעצם העקב, שכבר היה בעיצומו.
יוסי פתר את הקונפליקטים הללו בשתי דרכים. לגבי העובד איתו היה הקונפליקט, יוסי שינה את גישתו לענין בכך שהסיר מעל עצמו באופן מודע את האחריות להתנהגות הבעייתית. לגבי הנהלת המפעל, כשיוסי נאלץ לצאת מהעבודה בגלל מצב הרגל, הוא גם דאג להבהיר כי הוא אינו מתכוון לחזור ללא שיפור התנאים שלו. הדבר הביא לכך שמנהל בכיר יותר פנה אליו לשיחה, ויוסי הרגיש כי כעת טענותיו נשמעות ובקשותיו צפויות להענות, כפי שאכן קרה בהמשך.
עם פתרון הקונפליקטים הללו, נכנסה העצם הפגועה בעקבו, שכבר למעשה "נמסה" (אוסטאוליזה, בלעז), לשלב הריפוי שלה. ריפוי של עצם נעשה עם דלקת ובצקת, הגורמים לנפיחות ולמתיחת מעטפת העצם הרגישה, ומביאים לכאבים קשים מנשוא. יוסי נעזר בתרופות בתחילה, אך משהבין שהכאבים הם שלב ריפוי, יכול היה לקבל את המצב ולהמתין ב"סבלנות כואבת" להשלמת הריפוי ושכיכת הכאב.
המתנה ב"נוחות כואבת" כזו היא דבר שניתן לעשותו יותר בקלות כאשר מבינים את התוכנית הביולוגית ויודעים כמה זמן הכאב צפוי להימשך. ואכן, משלב זה הכאבים לרוב פחתו, עם עליות ומורדות מסוימים, במשך כשלושה חודשים.
בבדיקותיהם, רצו הרופאים לבצע ביופסיה של העצם. הליך זה מבוצע על ידי החדרת מחט עבה דרך מעטפת העצם, והוא משאיר אחריו חור במעטפת. סמדר, שלמדה היטב את התוכנית הביולוגית של העצמות לפי יב"ג, ידעה שדרך החור הזה עלולה לדלוף גרומת העצם, אותו חומר נוזלי המאחה את העצם בשלב הריפוי (קאלוס, בלעז). דליפת גרומת מפריעה לשיקום ואיחוי של עצם, אך גרוע יותר, לאחר שגרומת זו נוזלת אל מחוץ לעצם, היא מסתיידת ברקמות סביב לה, ומאוחר יותר עלולה ליצור הפרעות ברקמות ובמקרים רבים להיות מאובחנת כ"סרטן עצם ממאיר" הנקרא ברפואה "אוסטאוסרקומה".
מידע נוסף שקיבל יוסי מיב"ג היה שבשלב הריפוי העצם הפגועה נמצאת בשיא חולשתה, וכל פגיעה או מאמץ המופעל עליה יכולה להביא לשבירתה ולהחמרת המצב. יוסי נמנע לחלוטין מדריכה על העצם הפגועה עד להשלמת הריפוי ובכך איפשר את החלמתה "המופלאה".
תוכנית ביולוגית זו מתרחשת בשינויים קלים בכל העצמות בגוף. דלדול של עצם או היווצרות של מגרעות בה הם אף פעם לא תהליך סרטני והם לעולם לא "גרורות", אלא הם תמיד תהליך בעל מטרה הנפתך כתוצאה של קונפליקט יע"ע חזק הנמשך זמן רב מידי ללא פתרון. הפעלת עומס על עצם פגועה ומוחלשת בשלב הריפוי היא הגורם הישיר למה שמכונה ברפואה "שברים ספונטניים" (או "שבר הליכה", בצבא). דקירת העצם המדולדלת לצורך "ביופסיה" היא הגורם הישיר ל"סרטן" או "גרורות" מסוג אסטאוסרקומה.
זה כך תמיד, בכל המקרים של נגעים ליתיים, ואין שום צורך לדקור או לכרות איבר כדי ל"לרפא" את זה. רק לדעת, ולנהוג בהתאם.
ראיין ורשם: גדעון כינר (ND)
אוקטובר 25
שימו לב: המידע במאמר זה מיועד להשכלה כללית בלבד, אינו מהווה מידע רפואי, אינו מהווה המלצה לטיפול רפואי, להימנעות או לשינוי של טיפול רפואי. כל העושה שימוש במידע זה פועל על אחריותו האישית והמלאה.