רקמות אקטודרם הן רפידות דקות ורגישות לתחושה, המכסות חלק ניכר מאברי הגוף, הצינורות והפתחים בו, ולמעשה, כל החושים נקלטים דרך רפידות ואיברים שמוצאם משכבת הנבט אקטודרם. כאשר רקמה אקטודרמית כזו נמצאת בשלב פעיל של תב"מ, היא מגיבה, בין היתר, עם שינוי ברמת הרגישות שלה, אשר נמשך בכל מהלך השלב הפעיל. שינויי רגישות אלו נקראים "דפוס רגישות" או "תבנית רגישות".
ישנם שני דפוסי רגישות:
- דפוס הרגישות רירית הוושט – מביא להגברת הרגישות של הרקמה במהלך השלב הפעיל של הקונפליקט. הדבר מביא לכך שהרקמה תגיב עם תחושה של כאב (זורם, דוקר, צורב) כאשר התב"מ בשלב הפעיל. הכאב הוא סנסורי, דהיינו, הרקמה משדרת כאב גם בלא שיהיה גירוי, ועוד יותר במקרים בהם הרפידה או הרירית פגועה, לדוגמה, כאשר נוצרים בה כיבים (שגם הם תגובה אופיינית באקטודרם). בין רקמות אלו אפשר למנות את הוושט (כמובן), את הפה והלוע (פצעי אפטה כואבים), את גתות האף, את הקיבה ודרכי המרה, ואחרות (ראו תרשים).
בשלב התיקון והריפוי רגישות הרקמה מופחתת ולעיתים נפסקת לגמרי, שאז הכאבים מוקלים, ולפעמים מתפתח חוסר רגישות לתחושה במהלך מרבית שלב התיקון. - דפוס רגישות עור חיצוני – מביא להפחתת תחושה עד כדי אלחוש הרקמה בשלב הפעיל של הקונפליקט. הדבר מביא לכך שהרקמה תהייה קהה לתחושה ולפעמים "רדומה" לגמרי. התוצאה היא כי שום כאב או אי נוחות לא יורגשו בשלב הפעיל, גם עם הרקמה נפצעת על ידי כיב או פציעה אחרת (דוגמה מוכרת לכך היא כיבים עמוקים שלא כואבים ולא מדממים הנוצרים בעור בקונפליקט ממושך של "רוצה להעיף מישהו ממני" (אשר נתפסים בשוגג כקשורים לסכרת). רקמות כאלו יש לדוגמה בכל העור העילי, ברירית האף ובסמפונות וכן בדרכי השתן, הנרתיק והרקטום ואחרות..
בשלב התיקון הרגישות של הרקמה משתקמת ומוגברת, ואז היא מגיבה עם כאב, צריבה או גרד במקום בו נוצרה פגיעה ברקמה.
הכרת דפוסי הרגישות בכל רקמה ואיבר יכולה לעזור מאוד להבין את השלב בו נמצאת התוכנית הביולוגית ואת הסיבה לתסמיני הכאב במהלכה.
הערה: שלא כמו באקטודרם, ברקמות השייכות לשכבות הנבט אנדודרם, מזודרם ישן ומזודרם חדש, אין משמעות לדפוסי רגישות (וברקמות אלו ממילא אין כלל רגישות לתחושה).
למידע נוסף:
- תורת העובר (אמבריולוגיה) ואיך היא מתבטאת ברפואה החדשה
- תבניות רגישות לפי הרפואה החדשה