בצקות

מטרתו של מאמר זה היא להרחיב את הבנת נושא הבצקות לפי התגליות של הרפואה החדשה.

בצקת – מתוךויקיפדיה

בצקת היא הצטברות כמות גדולה מהנורמה של נוזלים בחלל הבין-תאי או בחללים הסרוטיים כמו חלל כיס הלב, חלל האדר (בין קרומי הריאה() והצפק בבטן.

בצקת מורכבת מנוזלים שונים אשר העיקרי בהם נקרא דית (Transudate) והוא מתאפיין בתכולת חלבון נמוכה (מעט החלבון שיש בו הוא בעיקר אלבומינים, שהם חלבונים קטנים מאוד) ובחוסר נטייה לקרישה. כל אלו בניגוד לתפליט שבדלקת. עם זאת, ייתכנו גם בצקות שהנוזל העיקרי בהן הוא סרומה.

במצב נורמלי, דם עובר בנימים, כאשר לאורכם יש שיווי משקל בין הלחצים: בתחילה יש לחץ הידרוסטטי (נוזלי) גדול הגורם ליציאת הדם (ועמו החמצן) אל הרקמות. ככל שנוזל הדם יוצא, כך גדל הלחץ האונקוטי (תת סוג של לחץ אוסמוטי הפועל עקב קשירת נתרן אל חלבוני הדם הגדולים ובעיקר אלבומין), שהוא הלחץ אשר מפעילים החלבונים שבדם, משום שריכוזם גדל (כמותם נשארת זהה, אבל נפח הנוזל בו הם נמצאים יורד). הלחץ האונקוטי הגבוה גורם למשיכת הנוזל חזרה אל כלי הדם. במקביל מנקזת מערכת הלימפה, את עודפי הנוזל מהרקמה. כלומר, בצקת יכולה להופיע אם מפגיעה בלחץ ההידרוסטטי, בלחץ האונקוטי, בניקוז הלימפטי, או באיזון של נפח הדם.

הבנות לפי הרפואה החדשה

אחת התגליות הבסיסיות של הרפואה החדשה מראה שלכל מחלה יש שני שלבים עיקריים: השלב הפעיל של הקונפליקט ושלב הריפוי.

במרבית סוגי המחלות נגרם בשלב הפעיל של הקונפליקט נזק כלשהו לרקמה שבה הופיעו הסימפטומים של המחלה, ומייד לאחר שנפתר הקונפליקט שגרם למחלה מתחיל שלב הריפוי בו מתבצע שיקום הרקמה שנפגעה.

כל תהליך ריפוי צריך לפחות בתחילתו יותר נוזלים מהרגיל וכך ניתן לראות שבחלק הראשון של שלב הריפוי יש תמיד יותר נוזלים מהרגיל באותה רקמה שנמצאת בתהליכי ריפוי.

עודף הנוזלים דרוש כדי לאפשר ביתר יעילות הבאה של חומרי בניה והוצאת חומרי פסולת וכן לאפשר את התהליכים הביוכימיים הנדרשים.

מכאן ניתן להבין שבכל תהליך ריפוי בו יש צורך לשקם רקמה שנפגעה, אמורה להיות בצקת מסויימת, כלומר – כמות גדולה מהרגיל של נוזלים.

בד”כ זו תהיה בצקת קלה ולא בעייתית והיא תיעלם לאחר משבר הריפוי.

ככל שהרקמה נפגעה קשה יותר יהיה בד”כ צורך בכמות גדולה יותר של נוזלים בחלק הראשון של שלב הריפוי, כלומר שהבצקת המקומית הזמנית תהיה יותר גדולה.

קונפליקטים שפוגעים בצינוריות האיסוף בכליות

כאשר פוגע קונפליקט בצינוריות האיסוף של כליה אחת או של שתי הכליות, מתפתח מצב של אצירת נוזלים בגוף. כלומר – הגוף מוציא פחות שתן וחלק מהנוזלים שהיו אמורים לצאת החוצה כשתן, נשארים בגוף. ככל שהקונפליקט יותר חזק ויותר ממושך, אצירת הנוזלים בגוף תהיה יותר משמעותית.

הגוף מאכסן את הנוזלים העודפים במקומות בהם זה הכי פחות מפריע לו, אך בכל מקום כזה בו מצטברים עודפי נוזלים נוצרת למעשה בצקת.

הקונפליקטים שיכולים להשפיע על צינוריות האיסוף בכליות ולגרום לאצירת נוזלים בגוף הם אלה:

• קונפליקט נטישה משמעותי, עמוק
• קונפליקט קיומי, קונפליקט של סכנה קיומית (אדם שחש שאיבד הכל או שהוא עלול לאבד הכל)
• קונפליקט אשפוזי (פחד מאשפוז בבי”ח או בבית)
• פליטים (צורך לעזוב את המדינה, בית, עבודה וכו’)
• תחושה של בדידות מוחלטת, תחושה של להיות לבד במדבר (פיזית או פיגורטיבית).
• תחושה של להיות מנודה, מנושל או מוקצה

“הסינדרום”

זוהי תגלית חשובה מאד של הרפואה החדשה והיא אומרת כך:

כאשר תוכנית ביולוגית כלשהי נמצאת בחלק הראשון של שלב הריפוי, הגוף ידאג שברקמה או האיבר המתרפא יהיו יותר נוזלים מהרגיל.

אם באותו זמן יש קונפליקט פעיל שפגע בצינוריות האיסוף של אחת הכליות או שתיהן, זה גורם למצב של אצירת נוזלים בגוף.

הגוף מתוכנת כך, שאת עודף הנוזלים אשר מצטברים בו הוא מעביר בעדיפות ראשונה אל האיבר או הרקמה שנמצאים בשלב הריפוי.

מצב זה נקרא “הסינדרום של צינוריות האיסוף בכליות” או בקיצור – “הסינדרום“.

זה גורם לכך שרקמה או איבר אשר נמצאים בריפוי והצטברו שם קצת נוזלים לצורך הריפוי, כאשר יש את הסינדרום תגיע לאותו מקום כמות גדולה יותר של נוזלים וכך תיווצר באותו מקום בצקת יותר גדולה ויותר משמעותית מאשר במצב הרגיל ללא הסינדרום.

אם רוצים לטפל באדם שסובל מבצקות מתמשכות באיבר מסויים בגוף, חשוב לבדוק את הדברים האלה:

1. האם הוא נמצא במצב של ריפוי תלוי מקונפליקט שפגע באותו איבר או רקמה בגוף שם יש את הבצקת.
2. האם הוא נמצא תחת השפעה של קונפליקט פעיל שפגע בצינוריות האיסוף באחת הכליות או בשתיהן.

אם אדם נמצא במצב של ריפוי תלוי מקונפליקט כלשהו, חשוב לגלות מה היה הקונפליקט המקורי ומהם הטריגרים שמעוררים מדי פעם השפעות חוזרות של הקונפליקט המקורי ולא נותנים לגוף להשלים את תהליך הריפוי הטבעי.
כשמגלים מהם הטריגרים צריך למצוא כל דרך אפשרית להימנע מהם או ללמוד לנטרל או לפחות למזער את השפעתם.

זוהי ההתמודדות האמיתית כשרוצים להחלים ממחלה כרונית וזוהי למעשה עבודה אמיתית של התפתחות אישית.
וכפי שכבר כתבנו במספר מאמרים בעבר, זוהי הזדמנות לחזור שוב על תובנה חשובה זו, שהתפתחה על רקע התגליות של הרפואה החדשה:
הרפואה המונעת העיקרית היא עבודה של התפתחות אישית.

אם מגלים אצל אדם שסובל מבצקות שהוא נמצא בשלב הפעיל של קונפליקט שפגע בצינוריות האיסוף של הכליות, הדבר הדחוף ביותר מבחינה טיפולית הוא לפתור את הקונפליקט שפגע בכליות.

בצקות במוח

כל קונפליקט ביולוגי שגורם להפעלתה של תוכנית ביולוגית (שמופיעה בד”כ כמחלה) פוגע עם הופעתו גם בממסר במוח הרלוונטי לסוג הקונפליקט.

ברגע שהקונפליקט נפתר ומתחיל שלב הריפוי, מתחיל גם תהליך ריפוי של הנוירונים באותו ממסר במוח שנפגע.
גם במוח צריך בחלק הראשון של שלב הריפוי יותר נוזלים מהרגיל והמוח יוצר בכוונה בצקת באותו אזור בו פגע הקונפליקט (אותו אזור בו הופיע ה-HH במוח).

ככל שהקונפליקט היה יותר חזק ויותר ממושך, כך גם תהיה הבצקת במוח יותר גדולה.

בד”כ לא גורמת בצקת זו לבעיות משמעותיות, מלבד במקרים בהם יש בצקת גדולה במיוחד שלוחצת על מרכזים חיוניים במוח או גורמת ללחץ פנימי חזק בגוגולת מה שעלול לגרום לכאבי ראש חזקים.

אבל, אם באותו זמן יש גם את “הסינדרום”, עודפי הנוזלים יגיעו גם למוח ויגרמו לכך שהבצקת במוח תהיה יותר גדולה ויותר בעייתית ממה שהיתה אמורה להיות בתהליך ריפוי רגיל. בצקת גדולה מדי עלולה לגרום כאמור לבעיות שונות כגון כאבי ראש, הפרעות בראיה (בגלל לחץ על אחד מעצבי הראיה) ועוד.

הבעיה הכי משמעותית שקשורה לבצקות במוח היא התופעה של “משבר הריפוי” שנגרמת כאשר המוח מזהה שכבר אין לו צורך בבצקת והוא מייצר סיגנל חזק מאד של מערכת העצבים הסימפתטית שגורמת לכיווץ כלי הדם ולדחיפת הבצקת אל מחוץ למוח.

פורסם לראשונה ב-24.10.2021
עידן סער

……………………………………………………………………………………………………..

כותב מאמר זה אינו רופא MD, והמידע שכאן אינו מהווה המלצות או התוויות רפואיות.
בכל מקרה יש לפנות לרופא מוסמך.

…………………………………………………………………………………………………….