פורסם לראשונה ב-2.3.2012
ההתייחסויות הפעם אינן לקוחות ישירות מהרפואה החדשה, אלא הן חלק מההבנות אליהן הגעתי בשלב זה (מרץ 2012), לאחר שנים לא מעטות של התנסות בשיטות תזונה שונות, לימודים שונים, שימוש בתוספי תזונה, תהליכי טיהור הגוף ועוד. אין כאן כוונה לכסות את כל הנושאים שקשורים לתזונה, אלא להאיר מספר נקודות, שבד”כ פחות מתייחסים אליהן בהקשר לתזונה.
גם אין כאן יומרה להגיד שזוהי האמת. אני בטוח שיש ביניכם מומחים גדולים ממני בהרבה בנושאי תזונה ואשמח תמיד לקבל תגובות והערות וללמוד מכם.
החלטתי בכל זאת לכתוב דברים אלה, מתוך תחושה והערכה שהם עשויים לעזור לחלקכם למקם את נושא התזונה בתוך התמונה הכללית של בריאות וריפוי.
אז נצא לדרך.
1. “אתה נעשה מה שאתה אוכל”. האומנם?
תזונאים ונטורופתים רבים אוהבים להשתמש במשפט הנ”ל כדי להדגיש את חשיבותה של התזונה ומרכיביה השונים. ואכן יש לתזונה חשיבות רבה, אך המשפט הנ”ל מבטא לפחות שתי תפיסות או הבנות הדורשות התייחסות מעמיקה:
א. מה משפיע יותר – התזונה או תהליכים רגשיים ומנטליים?
המורה הראשון שדרכו התוודעתי לרפואה הפונקציונלית ולקינסיולוגיה היה Dr. Kevin McKay, כירופרקט מארה”ב, אשר בשנת 1998 העביר בארץ קורס ונתן מספר הרצאות בנושאי בריאות. הוא כתב בזמנו חוברת מעניינת ובה הוא טען בין היתר, שכל מחשבה החולפת בראשנו גורמת לכ-50,000 תהליכים ביו-כימיים בגוף. גם אם מספר זה מוגזם, וכל מחשבה מעוררת רק 5 תהליכים ביוכימיים בגוף ולא 50,000, המשמעות של הבנה זו היא אחת: לכל אדם יש ביוכימיה ייחודית לו בלבד. אין שני בני אדם החושבים אותו דבר בדיוק ואין שני בני אדם החווים את אותם דברים בדיוק. לכן לא יתכן שיהיו שני בני-אדם אשר הביוכימיה שלהם זהה.
על רקע זה, מתאים יותר לקבל את המשפט שאמרו מספר חכמים לאורך ההיסטוריה, כולל הקיסר הרומי מרקוס אורליוס אשר חי לפני קרוב ל-2000 שנה: “אתה נעשה מה שאתה חושב“.
הגוף והמוח שלנו יכולים לייצר כמעט כל חומר דרוש, אם יש להם את המרכיבים הבסיסיים החיוניים אותם הם מקבלים מהמזון כמו ויטמינים, מינרלים, חומצות שומן חיוניות וחומצות אמינו חיוניות. לכן יש חשיבות רבה לכך שהתזונה תכיל את כל החומרים החיוניים לגוף, אך מה שהגוף יעשה אח”כ עם חומרים אלה תלוי במידה רבה בתהליכים המנטליים והרגשיים שאנחנו עוברים.
ב. האם הגוף שלי הוא אני?
הגוף שלי הוא לא אני. הגוף הוא הכלי הפיזי שבתוכו אני חי, שבעזרתו אני יכול לנוע פיזית ממקום למקום, לחשוב, להרגיש, ליצור וכו’.
גם המוח שלי הוא לא אני. הוא המחשב שלי, העושה בשבילי שירות מדהים שמאפשר לי לחיות כאדם, אך זה לא אני. המזון הפיזי שאני אוכל חשוב לגוף וחשוב גם למוח, אך הוא לא מה שעושה אותי.
מהו האני? זוהי שאלה חשובה ומהותית, אך לא יהיה זה מתאים לדון בה במסגרת זו.
2. הצרכים התזונתיים משתנים כל הזמן:
לא רק שהביוכימיה של כל אדם שונה מזו של האחרים, אלא שאצל כל אחד ואחד ישנם כל הזמן שינויים ביוכימיים ושינויים בצרכים התזונתיים בהתאם לגורמים רבים המשפיעים עלינו: יום ולילה, עירות או שינה, חום וקור, יובש ולחות, פעילות גופנית, מצבי סטרס שונים, עייפות, תהליכים רגשיים שונים, גיל ועוד ועוד. המשמעות של עובדה זו היא, שלא רק שלא יתכן מצב בו תזונה מסויימת היא התזונה הבריאה המתאימה לכולם, אלא שהצרכים התזונתיים של כל אדם בפני עצמו משתנים כל הזמן בהתאם לגורמים השונים והמשתנים המשפיעים עלינו.
3. מזונות כטריגרים:
הרפואה החדשה מראה ומוכיחה שכל המחלות נגרמות כתוצאה מקונפליקטים ביולוגיים שונים. ניסיוני האישי עד כה מראה שתגלית זו היא אכן נכונה ומדוייקת.
נשאלת כאן השאלה – מהי מקומה של התזונה במסגרת הבנה זו?
ההתרשמות שלי היא, שרק באחוז קטן מהמקרים המזונות עצמם הם יוצרי הקונפליקט בפועל, ואילו באחוז גבוה מהמקרים מזונות שונים מהווים טריגרים המעוררים מחדש קונפליקטים ישנים.
מקרים רבים שנחשבים כאלרגיות או רגישויות שונות למזון, הם כנראה תוצאה של טריגרים.
מומלץ לקרוא שוב את מחלות כרוניות אשר מסביר כיצד נוצרים טריגרים.
לשם המחשה ניקח דוגמא קיצונית המראה כיצד מזון כלשהו יכול להפוך לטריגר:
זוכרים את הפיגוע שהיה במלון פארק בנתניה בליל הסדר בשנת 2002?
אדם יושב בארוחת החג, מכניס לפה חתיכת בשר עוף ופתאום פיצוץ, צעקות, פצועים, דם, הרוגים. רב האנשים (אם לא כולם) חווים במקרה כזה טראומה חזקה. אצל חלק זה יופיע כקונפליקט של פחד מוות (פגיעה בנאדיות הריאה), אצל חלק זה יכול להיות קונפליקט של אובדן (פגיעה באשכים או בשחלות), אצל חלק זה יכול להתבטא כקונפליקט של פחד-בהלה (פגיעה בגרון או הלוע) וכו’.
תת המודע שלנו קולט ברגע כזה בכל החושים את מרבית הרשמים שיש בסביבה, כולל המראה של חתיכת העוף שבדיוק הכנסנו לפה, הריח של הבשר והטעם שלו. במידה והזיכרון של בשר העוף נרשם מספיק חזק בתת-המודע, כל פעם שאותו אדם יאכל בשר עוף, או יריח אותו או יראה אותו, זה עלול לעורר בו (במודע או שלא במודע) את הזכרונות של הטראומה ולהפעיל מחדש את כל מעגל המחלה שיצר הקונפליקט. סוג הסימפטומים שיחווה אותו אדם תלוי בסוג הקונפליקט או הקונפליקטים שהוא חווה.
הדוגמא הנ”ל היא קיצונית, אך אותו תהליך בדיוק יכול לקרות גם במצבים שגרתיים כגון בסעודה משפחתית רגילה כשמתפתח פתאום ריב או התפרצות של כעס, או בכל מצב אחר בו אנחנו חווים קונפליקט כלשהו ובאותו זמן יש לנו בפה או ביד או בסביבתנו מזון כלשהו.
דפוסים כאלה הקשורים למזון נוצרים בעיקר אצל תינוקות וילדים והם עלולים להשפיע אח”כ כטריגרים במשך כל החיים.
4. השפעות על מערכת העצבים האוטונומית:
כפי שהוסבר בחלק מהטיפים והמאמרים, תהליכי ריפוי יכולים לקרות רק תחת השפעה דומיננטית של מערכת העצבים הפארא-סימפתטית.
כשאדם נמצא בשלב הפעיל של קונפליקט כלשהו (= סטרס = השפעה דומיננטית של מערכת העצבים הסימפתטית), אכילת מזונות המעוררים השפעה סימפתטית רק תחריף את המצב. כשהאדם נמצא בשלב הריפוי (השפעה דומיננטית של המערכת הפארא-סימפתטית), אכילת מזונות המעוררים את המערכת הסימפתטית עלולה לגרום להאטת תהליכי הריפוי.
מרכיב התזונה הנפוץ והידוע ביותר כמעורר את מערכת העצבים הסימפתטית הוא הקפאין. לכן מומלץ להימנע מקפה, קוקה-קולה ומשקאות אחרים עתירי קפאין לאנשים הנמצאים באחד מהשלבים של תוכנית SBS (תוכנית ביולוגית שהופעלה כתוצאה מקונפליקט), בין אם זה בשלב הפעיל של הקונפליקט (סטרס חזק) ובין אם זה בשלב הריפוי.
מלבד קפאין, לא ידוע לי על מחקר המראה בצורה ברורה ומפורטת איזה מאכלים מעוררים ומגבירים את פעילות מערכת העצבים הסימפתטית. אם אתם, הקוראים, מכירים מחקר כזה, אשמח מאד לשמוע על כך. מאכלים כמו סוכר לבן, קמח לבן, צבעי מאכל, חומרים משמרים, מונוסדיום-גלוטמט, אלכוהול, קקאו ומאכלים חריפים הם כנראה בעלי השפעה סימפתטית חזקה יחסית, אך אין לי רפרנסים ברורים לכך.
לויטמין C יש השפעה סימפתטית חזקה. הזרקת כמות גדולה של ויטמין C ישירות לוריד יכולה לגרום לאדם שנמצא במצב אנוש, לקום על הרגליים ולהרגיש זמנית הרבה יותר טוב. אך הסיבה לכך היא כנראה לא תכונות הריפוי של הויטמין אלא השפעתו על מערכת העצבים הסימפתטית. שימוש נבון ומושכל בהשפעה זו יכול להציל חיים לפעמים. אך הזרקת כמות משמעותית של ויטמין C או סטרואידים לוריד בזמן משבר ריפוי חזק עלולה לגרום למוות במקום להציל את חיי החולה.
מספר המלצות כלליות:
לגבי תזונה בריאה או תזונה נכונה ישנן מספר המלצות בסיסיות ומוכרות שאפשר להתייחס אליהן כאל עקרונות אשר יכולים להתאים לכל או רב האנשים. כל אדם יכול להשתמש בהמלצות אלה בהתאם לביוכימיה הייחודית שלו ובהתאם לצרכיו המשתנים. מפאת קוצר היריעה לא נוכל להביא כאן את ההסברים והנימוקים לכל דבר, ונציג רק את ההמלצות עצמן:
- לא לאכול הרבה. זוהי כנראה ההמלצה המשמעותית ביותר מבחינת שמירה על הבריאות ואריכות ימים. במקרים רבים אכילת כמויות מוגזמות של מזון בריא מזיקה יותר מאשר אכילה לא מוגזמת של מזון “רגיל”.
- להשתדל לאכול רק כשבאמת רעבים (מתקשר למשפט הקודם)
- לא לאכול פחות מ-3 שעות לפני השינה.
- לאכול הרבה ירקות עלים ירוקים. אלה הם המזונות עם ריכוז המרכיבים התזונתיים הגבוה ביותר ביחס לקלוריות שהם מספקים
- להימנע ככל האפשר מהמזונות הבאים:
– כל המאכלים המכילים סוכר לבן
– כל המאכלים המכילים קמח לבן
– כל המשקאות המוגזים
– כל המאכלים והמשקאות המכילים ממתיקים מלאכותיים
– כל השמנים הזולים והמזוככים כגון: שמן תירס, שמן סויה, שמן חמניות וכו’
– כל המאכלים המכילים שומנים צמחיים מוקשים וחומצות טראנס
– מאכלים המכילים צבעים מלאכותיים, חומרי שימור, חומרי טעם וכו’
– מאכלים הנשמרים בקופסאות שימורים ממתכת - יש עדיפות משמעותית למזון אורגני על פני מזון לא אורגני המכיל חומרי ריסוס, הורמונים ושאריות של אנטיביוטיקה או תרופות אחרות.
- לשתות כמות מתאימה של מים (מומלץ לקרוא שוב את מים העוסק במים)
- לצרוך כמות מתאימה של מלח (ראה מים). להימנע מצריכת מלח שולחני רגיל
- להיות קשובים לגוף ולאכול את מה שהגוף זקוק לו באמת באותו זמן ולא לפי ההרגלים או המקובלות החברתיות
- חשוב לאכול כל יום מספיק שומנים טובים. השמנים הזמינים המומלצים הם בעיקר שמן זית ושמן קוקוס. אפשר לקבל שמנים טובים גם מאגוזים, שקדים וגרעינים. יש ויכוח כמה זה מספיק. ההמלצה המקובלת היא שכ-30-15% מכמות הקלוריות שאנחנו אוכלים יבואו משומנים טובים. אך אפשר גם יותר.
- להשתדל תמיד לאכול באווירה נינוחה ונעימה
לדאוג שלא יהיו לנו רגשי אשמה כשאנחנו אוכלים משהו שנחשב בעינינו כלא בריא, או שהחלטנו לא לאכול אותו. רגשי האשמה מזיקים לבריאות הרבה יותר מאשר המזונות הלא בריאים עצמם
…………………………………………………………………………………………..
הערה:
כותב מאמר זה אינו רופא, והמידע שכאן אינו מהווה המלצות או התוויות רפואיות.
בכל מקרה יש לפנות לרופא מוסמך.