שרה, אישה בת 42, צדיות ימנית, סטודנטית שנה שניה ללימודי הרפואה החדשה באקדמיית פילהר GHk, חוותה את מה שהתברר כהתקף לב בשריר הלב הימני, ובחרה לפעול בהתאם לידע הרפואה החדשה במקום לאשפז עצמה בבית חולים. זהו סיפורה של שרה:
יום שבת, 18 בנובמבר, בדרך חזרה מטיול בעיר, החלטתי שאתן לילדים להתקשר לאמא שלי בחג ההודיה (יום חמישי הקרוב), זאת למרות שהיא לא הייתה איתנו בקשר במשך רוב השנה. התייסרתי הרבה זמן מה לעשות מאז שהיתה לי שיחה קשה מאוד איתה בפברואר. חשבתי שוב ושוב על איך להתמודד עם דברים, איך אני רוצה להגיב למה שהיה, אז בסוף פשוט החלטתי לפחות לתת להם לדבר איתה בפייסטיים (מעין ווצאפ).
מיום ראשון בערב, 19 בנובמבר, היו לי תסמינים שהתחילו עם חום, למחרת לא יכולתי לזוז מהמיטה חוץ מלעשות פיפי כל שעה, היו לי כאבי ראש חזקים וכאבי גב קיצוניים. הבנתי כי ככל הנראה, בכך שאישרתי לילדים ליצור איתה קשר, פתרתי קונפליקט משמעותי מול אמי ונכנסתי לשלב ריפוי של קונפליקט של עומס יתר רגשי (עוד על כך בהמשך).
ביום שני בלילה החום נשבר. התחילו לי דפיקות לב מהירות (פלפיטציות, פרפור), השתעלתי קצת ליחה בלילה והיה לי כאב גרון. התחלתי לזוז קצת אבל עדיין הייתי חלשה מאוד.
ביום שלישי שוב היו לי הרבה דפיקות לב מהירות. הרגשתי כאילו זה קופץ לי לגרון וגורם לי להתחיל להשתעל כל פעם. הייתי מאוד מאוד חלשה.
ביום רביעי, 22 בנובמבר, בשעה 10:45, דפיקות הלב המהירות החריפו היום. אני עדיין חלשה ויש לי כאבים בחזה וגם תחושה שחסר לי אוויר. בעלי מטפל בי ובילדים, כך שאני יכולה לנוח יחסית בשקט ולא לעשות כלום.
בסביבות הצהריים חוויתי תחושה של חשמל בזרועי הימנית, והרגשתי הקלה לרגע, ואז הגוף שלי התקרר מאוד לזמן מה, הייתי צריכה לבקש מהילדים להדליק את החימום. כשהבנתי שזו כנראה תחילתו של משבר אפילפטי (משבר ריפוי/תיקון) אז ביקשתי מבעלי שיכין קפה שחור, שתיתי שתי לגימות קטנות אבל הרגשתי שאני לא רוצה לשתות אותו, אז לא המשכתי.
בדקתי בצ'אט של אקדמית פילהר והומלץ לי על ידי ג.כ. שקפה כנראה לא מומלץ (ראו עוד על קפה במשבר האפילפטי בהמשך). ב- 13:15 הכאבים בחזה ודפיקות הלב המהירות חזרו גרועים מתמיד.
תשובה של ג.כ בצ'אט אישרה את ההנחה שלי: "דפיקות לב כאלו הן חלק מהמשבר בקונפליקט עומס יתר רגשי. אומרים שהתחושה אכן מורגשת בצוואר, מה שתואם את התיאור שלךְ, כך גם החולשה הקיצונית. פעימות הלב המהירות נועדו לסייע לזרימת הדם. התקף שריר הלב הימני מביא גם ללחץ דם גבוה, בעוד שהתקף בשריר הלב השמאלי יוריד את לחץ הדם".
13:35, שמתי לי את השיר "נערתי הסטודנטית" . לחץ הדם שלי היה 132/99 (גבוה)
14:36, לחץ דם ירד ל-118/91, אני עדיין לא מסוגלת להזיז יותר מאצבע, כבר לא סובלת מדפיקות הלב, עדיין סובלת מכאבים חזקים בחזה, מאוד לא נוח אם כי ניתן לשליטה. הרגשתי חלשה להפליא – הייתי צריכה לעלות למעלה לשירותים וזה גמר אותי לחלוטין.
17:00 יש לי כאב ראש קל וקצת כאבים בגפיים. אני שמה חבילת קרח על האונה הרקתית הימנית שלי כשהיא מתחילה להלום מדי פעם. עדיין חלשה מאוד. לא יכולה לשכב על צד שמאל בכלל בלי להתנשף ולהתחיל התקף שיעול, אבל אפילו זקוף אני נאבקת כי בכל פעם שיש לי דפיקות לב, אני נכנסת להתקף שיעול אבל לא מצליחה לנשוף אוויר וזה משאיר אותי עם תחושת סחרחורת.
20:00 פניתי לנ.ק. (המורה שלי באקדמיה) ותהיתי כמה זמן אני צריכה לצפות שזה יימשך. עדיין יש הרבה כאב, אבל אני שומרת על רוח די טובה ונשארת רגועה ושקטה מאוד. נ.ק ממליץ לשמור על קור רוח, לנשום נשימה שטוחה יותר ולא עמוקה במיוחד, להתמקד בנשימה ולא במחשבות אחרות. הוא הציע לנסות לשים כרית מאחורי העורף ולמתוח את הצוואר לאחור אם אני מתקשה לנשום.
השימוש בכרית מתחת לצוואר עוזר לי לנשימה. אני כותבת לניק: "האם זה נורמלי שזה נמשך שעות על גבי שעות ככה? אני מתכוונת לא לדאוג, אבל בעלי מודאג. הוא תומך באופן מלא, גם אם הוא מעדיף שאלך לבית החולים. כרגע יש לי גפיים קרות כקרח ולחץ דם שלי הוא שוב גבוה ונשאר ב 140/100 (נחשב גבוה)"
נ.ק עונה לי: "תסתדרו כך שבעלך שוכב לידך ומחבק אותך, מלטף את ראשך ויוצר מגע עם הגוף. ד"ר האמר אמר שבאופן אידיאלי כדאי עור על עור בעירום. זה ירגיע וישקיט אותך והתסמינים יהפכו קלים יותר".
לא יכולתי לשכב עירומה לגמרי כשבני בן החמש היה איתנו במיטה, אבל בעלי חיבק אותי בכפיות וליטף לי את הראש במשך חצי שעה, והכאב נעלם. הצלחתי להירדם. התעוררתי קצת אחרי חצות והרגשתי חמימה – עד אז קרה כקרח, כעת הגפיים שלי היו חמות לגמרי. לא הרגשתי עוד כאב והייתי שמחה מאוד. הצלחתי לישון עוד קצת, ולמרות שהתעוררתי עם גירוד בגרון בשעה 3:30 ואז גם השתעלתי הרבה, היה לי עכשיו הרבה אוויר וזה היה שיעול שונה לחלוטין מהשיעול של "אני לא מצליחה לנשום" מאתמול, כך שממש לא דאגתי. הצלחתי לקום וללכת לשירותים בלי להרגיש סחרחורת או חוסר נשימה. הייתי חלשה וחלל החזה שלי היה די כאוב מבפנים, אבל לא היו לי יותר כאבים חזקים ורק דפיקות לב חזקות מדי פעם.
סבתא זקנה: נ.ק אמר שד"ר האמר המליץ לחיות כמו סבתא זקנה במשך שלושה שבועות – לא להרים שום דבר ולא להושיט יד מעל גובה הראש, אז זה מה שעשיתי בהמשך. נשארתי על הספה, שתיתי תה, הרכבתי הרבה פאזלים. אחרי בערך שלושה שבועות הרגשתי שאני יכולה להסתובב קצת בלי לאבד את הנשימה, וחלל החזה שלי הרגיש טוב יותר. חודש לאחר מכן, התחלתי לעשות קצת יותר מבלי להתאמץ יתר על המידה. לקח לי כמה חודשים להרגיש שחזרתי לגמרי לשגרה. בעלי לקח חופש מהעבודה מחג ההודיה לחג המולד כדי לטפל בי, ואז עבד מהבית כל ינואר ופברואר, עד שהוא היה באמת בטוח שאני מסוגלת לטפל בילדים ובבעלי החיים שלנו.
בעלי די דאג לי, אבל כיבד את החלטתי לא ללכת לבית חולים, אז אחרי שבהתחלה שאל אם אני בטוחה שאני לא רוצה ללכת, הוא לא הזכיר את זה שוב והיה מאוד קשוב. עדכנתי אותו מה אני מרגישה ולמה, כפי שהבנתי את זה לפי GHk, מה שעזר לשנינו להישאר מחוץ לפחד. לי יש פוסט-טראומה רפואית, וידעתי ללא צל של ספק שלא ארגיש בטוחה יותר בבית חולים. אמרתי לו בצורה מאוד מפורשת בשבת הקודמת, אחרי שסיפרתי על חוויה של חבר שעבר בעיה בריאותית קשה, "לא אכפת לי אם יש לי התקף לב או שבץ, אני לא נותנת אישור שיקחו אותי לבית החולים! אני אעבור את זה בבית עם קפה שחור וחבילת קרח". הוא הסתכל עליי ובטח חשב שאני משוגעת, אבל הוא מכיר את ההיסטוריה שלי וכמה אני עקשנית. והנה, רק ארבעה ימים לאחר מכן, והנחישות הזו עמדה למבחן!
ידעתי עוד מקודם שיש לי קונפליקט פעיל של עומס יתר רגשי, מכיוון שהוא הוזכר לרגע קצר אחד באבחון CT לפי הרפואה החדשה, שעשיתי עם רופא מומחה לכך כמה חודשים לפני כן. לא דיברנו על זה כלל בפגישה ולא ידעתי אם זה בלב ימין או שמאל, ובגלל שעבדתי על פתרון של עוד כמה תב"מ באותו זמן, לא יחסתי לזה יותר ממחשבה חולפת. הידיעה על קיומו של הקונפליקט הפעיל הייתה כמובן מועילה מאוד כאשר התסמינים התחילו, מכיוון שיכולתי פשוט לקבל את העובדה שזה עתה פתרתי את קונפליקט עומס היתר הרגשי שלי, ולהירגע לתוך התסמינים, אשר בהמשך ללימודי כבר הבנתי שהם תסמיני ריפוי.
הסברים והבנות לפי הרפואה החדשה
סוגים של התקפי לב: ברפואה החדשה מוכרים שלושה סוגים של התקף לב הקורים במהלך המשבר האפילפטי (משבר התיקון) של אחד משלושה קונפליקטים שונים. שניים מהם מערבים את כלי הדם הכליליים (עורקים או ורידים) ואת מרכזי הדופק המהיר/איטי במוח, אך ללא מעורבות של שריר הלב עצמו. מה שנתפס ברפואה הרגילה כהתקף של הלב הינו למעשה התכווצויות ופרפור אפילפטי של שרירי כלי הדם הכליליים. התקפים אלו קורים 3 – 6 שבועות לאחר הפתרון של קונפליקט אובדן טריטוריאלי או של קונפליקט מיני.
לשרה היה הסוג השלישי של התקף לב, אשר נובע ממצב בו שריר הלב מגיב, בשלב הפעיל של קונפליקט עומס יתר רגשי, עם נמק ואובדן של תאים בשריר הלב עצמו, ביחד עם שיתוק הולך וגובר של האיזור הפגוע בשריר הלב, אשר נמשך עד פתרון הקונפליקט (9 חודשים במקרה של שרה). אובדן התאים והשיתוק הגובר מביאים לתסמינים המוכרים של הדרדרות מצב הלב (קושי במאמץ, קצב לב בלתי סדיר, בצקת בגוף או בריאות ועוד..) במהלך השלב הפעיל. התקף הלב עצמו קורה בשלב הריפוי, כ- 48 שעות לאחר פתרון הקונפליקט והוא חלק ממשבר הריפוי המתבטא כפרפור של הלב עם התכווצויות כואבות, עליה בדופק ושינויים בלחץ הדם (זהו למעשה התקף אפילפטי של הלב), המאפשרים לאבחן במדוייק למדי מה קורה. מכיוון ששריר הלב עלול להיות כבר מוחלש עקב הנמק ואובדן התאים בשלב הפעיל, יש חשש שיפגע עוד יותר במהלך התקף הלב עצמו.
העצות של האמר: מסיבה זו הועברה לשרה עצתו של ד"ר האמר, "להמשיך להתנהג כמו סבתא זקנה" במשך שלושה שבועות ויותר לאחר התקף לב, ולאמץ פרק זמן של מנוחה כמעט מוחלטת, המאפשר לשריר הפגוע להשתקם. כפי ששרה מספרת, השיקום נמשך למעשה עוד מספר חודשים.
עצה נוספת ומנסיונו של ד"ר האמר, שניתנה לשרה בשיא התקף הלב, היתה להתכרבל עם אדם אהוב, רצוי במגע של עור לעור (לדוגמה בתנוחת כפיות). מגע כזה, שידוע כמועיל מאוד בהורדת חום והרגעה אצל תינוקות, ממשיך ועוזר בצורה דומה גם אצל מבוגרים. כפי ששרה מעידה, הגוףנפש שלה נרגע מיד על ידי מגע חיבה ישיר זה, הסטרס שכך, והיא יכולה היתה להרדם כדי לסיים בשלום את המשבר ואת התקף הלב, ולאפשר לריפוי הלב להתקדם.
עצה נוספת מאת ד"ר האמר נגעה להתמודדות עם הכאבים. מתוך הבנה הכאב עצמו גורם לסטרס ופחד, ד"ר האמר המליץ כי הדבר הטוב ביותר זה להסיח את דעתו של המתרפא מהכאב בכל אמצעי שניתן. כך עשה גם נ.ק. בהציעו לשרה להתרכז בנשימותיה ולא בשום דבר אחר.
תחושת חום וקור: שרה מתארת כי היתה "קרה כקרח" במהלך משבר הריפוי האפילפטי. התחושה של גפיים "קרות כקרח" היא כלי אבחוני המרמז שאדם נמצא בתוך שלב פעיל, או, כמו שרה, במהלכו משבר אפילפטי. הקור בגפיים נובע מצמצום זרימת הדם לקצות הגוף עקב הסטרס החזק, והוא מדד אבחוני חשוב לשלב בתב"מ בו נמצא האדם.
כאשר שרה התעוררה בחצות עם גפיים חמות, היא הרגישה שמחה, לדבריה. מלימודיה היא ידעה שחום הגוף והגפיים מרמז כי המשבר האפילפטי המסוכן בו היתה שרוייה חלף, וכי היא כעת שוב בשלב הריפוי עצמו ובדרך לריפוי מלא.
הקונפליקט: לשרה היה קונפליקט ממושך מול אמא שלה. "התייסרתי הרבה זמן מה לעשות", היא כותבת, וגם "חשבתי שוב ושוב על איך להתמודד". אחד המאפיינים של קונפליקט משמעותי הן מחשבות כפיתיות שיש לאדם על הנושא של הקונפליקט אותו חווה. בחירת המילים של שרה מלמדת אותנו כי הקונפליקט שחוותה היה משמעותי מאוד עבורה בחלק ניכר מהזמן במהלך 9 החודשים. כזכור, במהלך זמן הזה נגרם נזק לשריר הלב שלה, ולכן נדרש לה שיקום של חודשים לאחר מכן. אנו יכולים ללמוד מזאת כי תשומת לב למחשבות כפיתיות (חוזרות ונשנות לעיתים קרובות) שיש לנו על נושא מסויים, יכולה לאפשר לנו לאתר במוקדם קונפליקט שפעיל אצלנו, ולהקדים לפותרו.
קפה וקרח: השימוש בחומרים מעוררי סטרס במהלך שלב הריפוי מאפשר לשלוט על עוצמת הריפוי ולמעשה להנמיך את עוצמת תסמיני הריפוי מבלי להפסיקם לגמרי (כפי שקורה עם תרופות רבות). קפה חזק (או עדיף, ויטמין C במינון גבוה) הם חומרים מובילים בהקשר זה, שבניגוד לתרופות, ניתן להשתמש בהן לבד ללא מרשם רופא, בדרך כלל כדי להקל על תסמיני שלב ריפוי, ובלבד שמכירים את מהלך התב"מ ויודעים מתי להשתמש בהם!
מלימודיה ידע שרה כי במהלך התקף לב יתכן וכדאי דוקא לתגבר את עוצמת התסמינים (מסיבות שלא נסביר כאן). בהמשך התפתח דיון בצאט לגבי השימוש בקפה בסוגים השונים של התקפי לב . במהלכו נמסר מידע מאת הלמוט פילהר ז"ל (מורה GHK בכיר) אשר טען כי המשבר האפילפטי (למעשה התקף הלב) הוא הרגע להשתמש בקפה כדי להגביר את עוצמת ההתקף, הלמוט הסביר כי ככל שהמשבר חזק יותר, כך עובר התב"מ מהר יותר אל מעבר לווגטוניה העמוקה, שהיא הרגע הקריטי והמסוכן בהתקף לב, לתוך האיזור הבטוח יותר של סוף שלב הריפוי.
דבר זה כנראה נכון לגבי התקף לב בתב"מ של עורקים וורידים כליליים עקב קונפליקט אובדן טריטוריאלי, שבו מרכזי קצב הלב המהיר/איטי מושפעים, ובו כדאי לעבור דרך הווגוטוניה העמוקה כמה שיותר מהר, כי אם נשארים שם יותר מדי זמן, הלב פשוט נעצר.
עם התקף לב בשריר הלב, אין מעורבות כזו של מרכזי קצב הלב. בנוסף, שריר הלב והסרעפת עוברים התכווצויות כואבות. שתיית קפה חזק בשלב זה עלולה להביא להתכווצויות חזקות עוד יותר, כאב רב יותר ואפילו קריעת השריר, לכן נראה כי אינה מומלצת במצב זה.
בטיפול רפואי אגרסיבי רגיל, לקצת קפה אין משמעות רבה. אך אם אדם מכיר את הרפואה החדשה ושואף, כמו שרה, לנהל את החלמתו בעצמו, הרי שעליו להכיר את סוגי התקפי הלב ואת שלבי התב"מ, או ליצור קשר עם יועץ העובד לפי הרפואה החדשה כדי לקבל ליווי. בהקשר זה, מומלץ מאוד להרשם מראש למועדון החברים של הרפואה החדשה (GHK CLUB), בתוכנית חברות שמאפשרת להתייעץ מרחוק עם יועץ או רופא ברפואה החדשה לגבי המצב.
כאב ראש במהלך הריפוי קורה בגלל הבצקת שקיימת במוח בשלב זה. שקית קרח או כובע קירור המונחים על האיזור הסובל מכאב ראש יכולים הן להקל משמעותית את הכאב. (דבר זה נכון לרבים מכאבי הראש, גם אלו שאינם קשורים להתקף לב.
תסמינים נוספים שחוותה שרה יתכן כי ונבעו באופן ישיר או עקיף מהתקף הלב עצמו. המעניינים ביותר הם:
- קשיי נשימה ששרה חוותה נבעו מהחיבור הישיר של הלב אל שריר הסרעפת שתחתיו והם אופיניים בסוג זה של התקף לב.
- כאב הגרון ששרה מדווחת עליו בתחילת הארוע, והשיעול שהיה לה בהמשכו, הם תוצאה של קונפליקט פחד-בהלה שהיא חוותה קודם לכן. שרה לא מספרת על כך בעדותה, אך יתכן שהקונפליקט קרה כאשר הבינה שהיא בפתחו של ארוע היכול להביא בהמשך להתקף לב.
בעלה של שרה תמך וסייע בידה במהלך ההתקף, ותרם כנראה תרומה חשובה להתאוששותה ממנו, לא רק בכך שהכין לה משקה וחיבק אותה כשביקשה, אלא בעיקר בכך שלא נכנס ללחץ, ולמרות שדאג לה, הוא קיבל וכיבד את החלטה שלא להתאשפז, ואיפשר לה זמן התאוששות בהמשך. משפחה תומכת היא הדבר הכי חשוב עבור החולה שבוחר להמנע מטיפול רפואי, ומנגד, בני משפחה מתנגדים, אשר בגלל פחדם לחייו של החולה, מעוררים בו ספקות לגבי החלטתו ומחייבים אותו לבזבז ממשאביו המוגבלים על מאבק בהם או הרגעתם, הם במקרים רבים הקושי העיקרי בדרכו של אדם להחלמה עצמית. אחד ממרפאי הסרטן החלופיים שהכרתי נהג לומר כי תנאי להחלמה עצמית הוא להימנע מחברתו של כל אדם המפקפק במחלים, בבחירתו או בשיקוליו, גם אם מדובר בבן משפחה או חבר. זה פשוט, למתרפא הבוחר לסמוך על עצמו, אין משאבים לטפל בפקפוקים ובפחדים של אחרים.
סיכום: סיפור המקרה של שרה, בו היא עברה את התקף הלב ואת ההחלמה ממנו בעצמה, בביתה ועם משפחתה, הוא חשוב במיוחד בהראותו לנו כי עם הידע המתאים, מחשבה שקולה, המנעות מפחד ופאניקה, האופציה הטיפולית הרפואית יכולה להיות מיותרת במקרים רבים עבור מי שמוכן לקחת אחריות לבריאותו ולהחלמתו, ומעדיף להמנע מהסכנות המשמעותיות הכרוכות באשפוז ובטיפול הרפואי המקובל.
שימו לב: מי שאין בידיו את הידע המתאים של הרפואה החדשה ואת שיקול הדעת והשלווה שהפגינה שרה, מומלץ לו שיפנה לעזרה מקצועית בעת התקף לב!
נספח קצר: מחשבות על התקפי לב ברפואה הרגילה
הידע ברפואה הרגילה לגבי התקפי לב לוקה בשגיאות משמעותיות, ולכן גם הטיפול הרפואי בהתקפי לב וגם הסטטיסטיקה הרפואית לגביהם, הם בהכרח שגויים מאוד.
ברפואה הרגילה מקובלת אמונה כי הגורם להתקפי לב הוא אוטם של כלי דם כליליים המספקים את הלב. הטיפול מתנהל באווירת חירום, המתחילה עוד בבהלה מהתסמינים בבית, ממשיכה באמבולנס מיטלטל ומצווח עם פרמדיקים לחוצים וצועקים, ממשיכה בבית החולים שם מתנהל הטיפול על פי האמונה הרפואית השגויה ועושה שימוש בתרופות "מונעות קרישה" (ולמעשה מעודדות דימום), בניתוחי מעקפים, בצנתורים מסוכנים, ובשאר פרוצדורות פולשניות למניעת האוטם או לפתיחתו, הכל כדי להציל, לכאורה, את הלב הנחנק מחוסר דם.
המחקר הרפואי בהחלט לא תומך באמונה (תאוריה) הרפואית הזו. במקרי התקף לב רבים לא נמצא כל אוטם או חסימה. מנגד, במקרים רבים בהם כן יש אוטם בעורק כלילי ראשי, לא מאותרת שום בעיה בשריר הלב עצמו. בנוסף, מחקר מרשים שהחל ב- 1956 הדגים בברור כי היצרות כלי דם של הלב לא מונעת את הגעת מלוא כמות הדם אל הלב עצמו. מחקרים רבים מוסיפים ומראים כי ניתוחי צנתורים ומעקפים הם מיותרים, מפני שאספקת הדם ללב אינה נחסמת בשום מקרה. לדוגמה:
("הם גילו שבמצב מתקדם של היצרות העורקים הכליליים, אספקת הדם לשרירי הלב מובטחת במלואה באמצעות מעקפים [טבעיים], המתרחבים באופן טבעי בתגובה לחסימה […] הם הבחינו שככל שהעורקים צרים יותר, כך יש פחות סיכון לאוטם לב". https://www.wrf.org/complementary-therapies/g-strophantin-heart-disease
מנקודת מבטה של הרפואה החדשה ממצאים אלו הם צפויים, מאחר והתקפי לב הם תמיד תוצאה של קונפליקטים ידועים, וככאלה, הם ניתנים לחיזוי מראש. עם זאת, העובדות לבדן אינן יכולות לעמוד בדרכו של טיפול רווחי, גם אם הוא נטול ערך בריאותי לחולה.
לגבי הסטטיסטיקה הרפואית, דומה כי התקפי לב לסוגיהם השונים הם כנראה מרובים בהרבה ממה שמשוער ומפורסם ברפואה הרגילה. הם קורים אצל עוברים ותינוקות (ומתבטאים במושגים רפואיים כמו "לידה שקטה" או "מוות בעריסה" בהם גורם המוות הוא לכאורה "אידיופתי" *) ואצל ילדים ומבוגרים. רבים מהם נובעים כנראה מקונפליקט עומס יתר, מצב אשר אנשים רבים חווים לעיתים מזומנות באורח החיים המודרני. בעקבות פתרון הקונפליקט, אנשים אלו עוברים התקף אפילפטי של שריר הלב (ולמעשה התקף לב) ובהמשך תקופה של קושי גופני, אך עוצמת הקושי הגופני אינה מגיעה לכדי הפרעה משמעותית או סיכון למוות, כך שהארוע לרוב כלל אינו מאובחן ולא נרשם כהתקף לב, דבר ההופך את הסטטיסטיקה הרפואית לגבי התקפי לב לשגויה בגדול.
אך הכי משמעותי כאן זה לשים לב לכך שמרבית התקפי הלב אינם קטלניים. הם ארוע שהוא חלק סביר והגיוני של חיים לחוצים, העובר לרוב ללא הפרעה משמעותית ושבעקבותיו החיים נמשכים מבלי שנדע כי זה מה שעברנו. כשמשלבים בתמונה המקובלת את הידע של הרפואה החדשה, אנו מזהים שאפשר לחיות עם התקפי לב כל החיים, אך למות מהם אפשר רק פעם אחת. יש לי חבר שעבר מספר התקפי לב בשנים האחרונות. אחרי כל אחד מהם הוא נח תקופה מסויימת, מאפשר ללב להתאושש, והוא חי היטב.
נהוג להאמין שהטיפול הרפואי מציל חיים במקרה של התקף לב. אך לאור הנסיון המפורט של שרה ואחרים, ברור כי גם את זאת לא ניתן באמת להוכיח, בוודאי לאור העובדה שבמקרים רבים של התקפי לב, טיפול החירום הרפואי ממש לא מצליח להציל את החיים, ורבים הם המתים במהלכו. מאחר והרופאים פועלים מתוך הבנה שגוייה מאוד לגבי הגורמים להתקף לב והתנהלותו, מאוד סביר שהטיפול האלים, הפולשני והמפחיד שהם נותנים הוא אפילו מסוכן יותר מאשר להישאר בבית עם שקת קרח או להתחבק בעירום, כעצת ד"ר האמר.
*אידיופתי: (בשימוש רפואי) מצב רפואי שהגורם לו אינו ידוע.
למידע נוסף:
- הצלתי את אמא שלי מהתקף לב – עדות
- התקפי לב לפי תגליות הרפואה החדשה
- דום לב לפי התגליות של הרפואה החדשה
תורגם, נערך והוסבר על ידי גדעון כינר, נטורופת, מדריך ויועץ ברפואה חדשה (GNM/GHk) .
אוגוסט 2024