מהי גסטריטיס – לפי הרפואה המקובלת (מתוך ויקיפדיה)

דלקות בקיבה או גסטריטיס (אנגלית: Gastritis) הן דלקות אשר יכולות לנבוע כתוצאה ממספר גורמים. הסיבה העיקרית להתפתחות של דלקת חריפה (גסטריטיס אקוטית) בקיבה היא אלכוהוליזם או צריכת תרופות כגון אספירין או עישון לתקופה ארוכה או נוגדי דלקת מסוג NSAIDS לתקופה ממושכת. לעיתים דלקת בקיבה מתפתחת לאחר ניתוח גדול,' טראומה, כוויות או זיהום חריף. דלקת בקיבה יכולה להתרחש גם אצל אנשים אשר עברו ניתוח להורדה במשקל. סיבות להופעה של דלקת כרונית הן בעיקר על רקע זיהום של החיידק .Helicobacter pylori סיבות אחרות הן "אנמיה ממאירה"- pernicious anemia, רפלוקס כרוני של המרה (chronic bile reflux) או הפרעות אוטואימוניות (קשורות למערכת החיסון) אחרות. הסימפטום הנפוץ במקרים בהם יש דלקות בקיבה הוא כאב אבדומינלי (בטני). סימנים אחרים הם הקאות, קושי בעיכול ועוד, לרבות תחושה של מלאות או של שרפה בבטן העליונה. כדי לאבחן גסטריטיס ניתן להשתמש בגסטרוסקופיה, בדיקות דם או בדיקות מעבדה אחרות. הטיפול כולל בין היתר מתן תרופות (כגון מעכב משאבת מימן) ואנטיביוטיקה.
מהי גסטריטיס – לפי הרפואה החדשה
כנקודת מוצא, חשוב לזכור שדלקת, מכל סוג שהוא, היא מנגנון טבעי אשר מופעל רק בשלב הריפוי כדי להאיץ תהליכי ריפוי.
כלומר, גסריטיס היא סימפטום של שלב הריפוי מקונפליקט שפגע ברפידת הקיבה.
רפידת הקיבה היא הרקמה הפנימית בקיבה, שהיא רקמה רירית.
בדפנות הפנימיים של הקיבה יש שני סוגים של רקמות ריריות:
מרבית השטח הפנימי של דפנות הקיבה מכוסה בשכבת רירית הקשורה לאנדודרם.
החלק שמכוסה בתאי אפיתל קשקשיים הקשורים לאקטודרם הוא הקטע שמתמשך מהסוגר שבין הקיבה לושט (פי הקיבה), לאורך העיקום הקטן של הקיבה, הפילורוס (שוער הקיבה) ועד תחילת התריסריון.
כל שאר המשך הדפנות הפנימיים של התריסריון מכוסה בתאי אפיתל הקשורים לאנדודרם.
ההתייחסות לגסטריטיס במאמר זה היא לדלקות הקיבה באותם חלקים ברפידת הקיבה העשויים מתאי אפיתל קשקשיים הקשורים לשכבת הנבט אקטודרם.
בציור הקיבה שכאן, הצהוב מתייחס לשכבת הנבט אנדודרם והאדום לאקטודרם.
מה גורם להתפתחות גסטריטיס?
במרבית המקרים, הגורם לפגיעה ברירית הקיבה, באזורים בהם הרירית עשויה מתאי אפיתל קשקשיים, הם קונפליקטים ביולוגיים של כעסים טריטוריאליים.
כעסים טריטוריאליים הם כעסים על או בהקשר לאנשים או דברים שנחשבים אצל האדם כחלק מהטריטוריה שלו (ברמה הפיזית או הלא פיזית, במודע או שלא במודע).
זה יכול להיות סכסוכים או מחלוקות בבית, ריבים במקום העבודה, כעסים בבי"ס, גן, מגרש משחקים, בית-אבות, בי"ח, מאבק על אדמה או רכוש או תפקיד, ריב על מקום חניה או על צעצוע, רעשים מעצבנים מהשכנים, כעסים בהקשר למקום המגורים – יישוב, עיר, מדינה וכו'.
בחלק מהמקרים, במיוחד אצל נשים שמאליות במצב הורמונלי תקין של גיל הפריון או אצל גברים שמאליים במצב הורמונלי נקבי, הגורם לפגיעה בתאי האפיתל הקשקשיים ברפידת הקיבה הוא קונפליקט של זהות.
קונפליקט של זהות הוא קונפליקט המתייחס לאי היכולת של האדם לבסס או למסד את עמדתו או את מקומו (הטריטוריה שלו) בין אם זה משהו ממשי או פיגורטיבי.
הקונפליקט יכול להיות מופעל מדברים כגון: תחושה של אדם שהוא לא נמצא במקום שמתאים לו, מעבר שהאדם לא רצה בו למקום מגורים חדש, שינוי מקום העבודה, תחושה של אי-שייכות (למשפחה, לקהילה, ליחידה בצבא או בעבודה וכו'), לא מוצא את מקומו ביחסים עם אנשים אחרים, תחושה שהוא מופלה בגלל אמונותיו או נטיותיו המיניות ועוד.
הקונפליקט הזה יכול להיות גם קונפליקט של החלטות – מצבים בהם האדם לא יודע במה לבחור או מה להחליט או לאן ללכת.
כל עוד האדם נמצא תחת השפעה פעילה של קונפליקט שמשפיע על תאי האפיתל הקשקשיים שברירית הקיבה, יש אובדן של תאים.
ברגע שהקונפליקט נפתר, מתחיל תהליך שיקום של הרקמה שנפגעה ובמקרים רבים תהליך זה מואץ ע"י התפתחותה של דלקת – גסטריטיס.
הערה:
ישנם סוגים נוספים של כעסים אשר יכולים לגרום לבעיות שונות במערכת העיכול ברקמות השייכות לשכבת הנבט אנדודרם, כולל החלק הגדול של רפידת הקיבה, מרבית התריסריון, המעי הדק והרקמה התפקודית בלבלב.
יותר פרטים יש במאמר הזה: כעסים והשפעותיהם על מערכת העיכול
השלב הפעיל של הקונפליקט
כל עוד הקונפליקט לא פתור, יש אובדן של תאי אפיתל קשקשיים בתהליך של התכייבות בעיקום הקטן של הקיבה ו/או בפילורוס ו/או בתחילת התריסריון.
בנוסף, ברקמה בה יש אובדן תאים, מתפתחת גם רגישות יתר שיכולה להתבטא בכאבים.
ככל שהקונפליקט יותר חזק הכאבים יהיו יותר חזקים.
ככל שהקונפליקט חזק יותר וממושך יותר יכולים להתפתח בצורה משמעותית יותר הדברים האלה:
- ירידה ברמת העיכול
- ירידה ברמת ויטמין B12 בדם ולכן אפשרות לאנמיה ממארת
- החזר ושטי (ריפלוקס) וצרבת
כל עוד הקונפליקט פעיל, לא פתור, האדם נמצא תחת השפעה דומיננטית של מערכת העצבים הסימפתטית גם ביום וגם בלילה. זהו מצב של סטרס.
כאשר הקונפליקט פעיל יש כאמור תהליך של אובדן תאים וזה מה שגורם להתפתחות כיבים עיכוליים במידה והקונפליקט מספיק חזק ומספיק ממושך.
הרקמה במקומות בהם יש כיבים היא פחות מוגנת ע"י הרירית ויותר רגישה לחומצות הקיבה. במקרה זה, ככל שיש יותר חומצות בקיבה יש יותר כאבים.
הקיבה מייצרת יותר חומצות ככל שמוכנס אליה יותר מזון. לכן, כדי להפחית את חומצות הקיבה (ואת הכאבים), מומלץ בשלב הזה לאכול פחות באופן כללי ולאכול מאכלים יותר קלים לעיכול.
תרופות להורדת חומציות הקיבה מפחיתות את יעילות העיכול ולכן הן לא מומלצות.
שלב הריפוי
ברגע שהקונפליקט נפתר, בין אם במודע או שלא במודע, מתחיל החלק הראשון של שלב הריפוי ומתפתחים תהליכי ריפוי ושיקום:
- האדם נמצא תחת השפעה דומיננטית מתמשכת של מערכת העצבים הפארא-סימפתטית.
- יש ייצור מהיר של תאים חדשים במקום התאים שאבדו.
- ייצור התאים החדשים מלווה בכמות גדולה מהרגיל של נוזלים וזה גורם לנפיחות באזור שמשתקם.
- רגישות היתר שגרמה לכאבים בשלב הפעיל יורדת והופכת לתת-רגישות בתאים באזור שנפגע, מה שגורם לירידה בכאבים ולפעמים אף להיעלמות זמנית של הכאבים. אך במקביל, הנפיחות שנוצרת בתהליך הריפוי יוצרת לחץ על הרקמות השכנות וזה גורם לכאבים מסוג אחר, בגלל הלחץ הפיזי.
- בחלק מהמקרים מתפתחת דלקת באזורים שמתרפאים. האבחון הרפואי במקרה כזה יהיה "גסטריטיס" (דלקת קיבה או דלקת בתריסריון). הדלקת נועדה להאיץ את תהליכי הריפוי.
- לפי הרפואה החדשה המיקרוב העיקרי שעוזר לתהליכי הריפוי במקרים של כיבים עיכוליים הוא ההליקובקטר פילורי (למרות שלפי הרפואה המקובלת חיידק זה הוא הגורם לבעיה).
במקביל לתהליכי הריפוי בעיקום הקטן בקיבה ו/או בפילורוס ו/או בתחילת התריסריון, יש צורך לרפא גם את הממסר במוח ששולט על רקמות הרירית שקשורות לאקטודרם.
ממסר זה נמצא באונה הרקתית הימנית באזור שהוא חלק מהקורטקס הפוסט-סנסורי.
בחלק הראשון של שלב הריפוי יוצר המוח בכוונה בצקת מקומית באותו ממסר כדי להתחיל שם את תהליכי הריפוי. ככל שהקונפליקט היה יותר חזק ויותר ממושך, הבצקת במוח תהיה יותר גדולה. ככל שהבצקת יותר גדולה היא עלולה לגרום לכאבי ראש יותר חזקים.
משבר הריפוי
משבר הריפוי היא תופעה שקורית ברגע שהמוח מזהה שהוא לא צריך יותר את הבצקת המקומית שהוא יצר במוח בחלק הראשון של שלב הריפוי.
ברגע זה המוח יוצר סיגנל חזק של מערכת העצבים הסימפתטית כדי לכווץ את כלי הדם ולדחוף החוצה מהמוח את הבצקת.
זה עלול לגרום למספר סימפטומים שחלקם אפילו קשים:
- כאב בטן חד, חריף (התקף אולקוס).
- אפשרות לבחילות והקאות.
- יתכן חום ואפילו חום גבוה.
- יתכן מצב של אבסנס – אובדן הכרה חלקי או מלא לזמן קצר
- יתכנו סחרחורות
- תיתכן נפילה חדה של רמת הסוכר בדם.
- ייתכנו עוויתות והתכווצויות בבטן.
- יתכן דימום. ניתן לדעת זאת כאשר יש קיא דמי או אם מופיעה צואה שחורה (זפתית). במקרה כזה יש הכרח לפנות בדחיפות לטיפול רפואי.
משבר הריפוי הוא תופעה שיכולה להימשך מספר שניות, מספר דקות או מספר שעות.
בד"כ הוא לא נמשך יותר ממספר שעות.
לאחר משבר הריפוי חוזרת שוב השפעה דומיננטית מתמשכת של מערכת העצבים הפארא-סימפתטית והאדם נכנס לחלק השני של שלב הריפוי.
אם אין השפעות חוזרות של הקונפליקט (בד"כ כתוצאה מטריגרים), הגוף משלים את תהליך הריפוי הטבעי תוך מספר שבועות והאדם חוזר לתפקוד תקין.
לסיכום
גסטריטיס היא סימפטום של שלב הריפוי מקונפליקט של כעסים טריטוריאליים או קונפליקט של זהות.
אם הדלקת הופכת לכרונית (כלומר שהיא נמשכת יותר מ-4-3 חודשים), זה מעיד על כך שהאדם נמצא במצב של "ריפוי תלוי" כתוצאה מטריגרים אשר מעוררים מדי פעם השפעות חוזרות של הקונפליקט.
החיידק הליקובקטר פילורי מופיע כדי לעזור בשלב הריפוי ולכן מאד לא מומלץ לקחת אנטיביוטיקה כדי להשמיד חיידק זה.
כדי להגיע לריפוי מלא חשוב ללמוד כיצד להשתחרר מהכעסים הטריטוריאליים או מהקונפליקט של זהות. זוהי עבודה ממשית של התפתחות אישית שיכולה לתרום בצורה משמעותית מאד להמשך איכות חייו של האדם.
זהו תהליך שלוקח זמן, אך גם לפני שמצליחים לפתור לגמרי את הקונפליקטים, אפשר למצוא דרכים שיעזרו לנטרל או לפחות למזער את השפעות הקונפליקטים אשר חוזרות מדי פעם בגלל טריגרים.
מכיוון שחלק מרפידת הקיבה נפגעת בשלב הפעיל של הקונפליקט ולוקח זמן עד שהרפידה מתרפאת לגמרי, יש בהחלט מקום לשמור על תזונה מתאימה שתהיה קלה יותר לעיכול, פחות יוצרת חומציות וכזאת שפחות יכולה לפגוע פיזית ברירית הקיבה.
אפשר גם להיעזר בתוספי תזונה אשר עוזרים לתהליכי הריפוי.
בזמן שלב הריפוי, רצוי מאד להימנע ממזונות ותרופות אשר מפריעים לתהליכי הריפוי.
פורסם לראשונה ב-18.4.2024
עידן סער
כותב מאמר זה אינו רופא MD, והמידע שכאן אינו מהווה המלצות או התוויות רפואיות.
בכל מקרה יש לפנות לרופא מוסמך.

